כלים, פרק כ"ח, משנה ו. משנתנו ממשיכה בעניין המטלית, פיסת בד, ושואלת מה דינה של מטלית שכבר יש עליה טומאת מדרס ונתלתה (נתפרה) על כלי אחר. הכול תלוי בהבחנה אחת: האם הדבר שאליו חוברה הוא עצמו בר קיבול לטומאת מדרס או לא. הקופה היא הדוגמה לכלי שאינו מקבל מדרס, והבגד הוא הדוגמה לדבר שכן מקבל מדרס.
לפני שניכנס לגופי הדינים, נזכיר את המושגים. כלי שזב או זבה דרסו עליו נעשה מדרס, ומעמדו הוא אב הטומאה, מקור טומאה ראשוני. כל מה שאב הטומאה נוגע בו נעשה ראשון לטומאה; מה שנוגע בראשון נעשה שני; ושני שנגע בתרומה אינו מטמא אותה אלא פוסל אותה. מכאן הלשון שהמשנה נוקטת, שכלי פלוני "מטמא כך וכך מדרגות ופוסל דרגה אחת".
מטלית שנתלתה על הקופה
המקרה הראשון נפתח בלשון "מטלית שתלייה על הקופה": מטלית שכבר יש עליה טומאת מדרס, ועתה חיברו אותה לקופה. הקופה אינה מן הדברים שיכולים לקבל טומאת מדרס, ולכן החיבור אינו יכול להעביר אליה את המעמד החמור הזה. מה שכן עובר אליה הוא טומאה רגילה במגע: הקופה באה במגע עם אב הטומאה, ולפיכך היא ראשון לטומאה. לכן "מטמאה אחד ופוסלת אחד": מעבירה דרגת טומאה אחת ופוסלת דרגה אחת. אוכל הנוגע בקופה הזאת נעשה שני, ואם יגע אותו אוכל בתרומה, התרומה נפסלת.
ממשיכה המשנה: "הפרישה מן הקופה", כלומר הפרידו אחר כך את המטלית מן הקופה. הקופה אינה מאבדת את מה שכבר קיבלה, ועליה אומרת המשנה שהיא "מטמאה אחד ופוסלת אחד", עדיין ראשון לטומאה המטמא דרגה אחת ופוסל אחת. אבל על המטלית הדין הוא "והמטלית טהורה", היא יוצאת טהורה. מרגע שנתפרה נחשבה כחלק מן הקופה, ומכיוון שהקופה אינה יכולה לשאת טומאת מדרס, איבדה המטלית את מעמד המדרס שלה כשנבלעה בה. הפרשתה מן הקופה אינה שונה משבירת חתיכה מגוף הקופה עצמה: שום דבר מטומאתה הקודמת אינו חוזר אליה.
מטלית שנתלתה על הבגד
עכשיו פונה המשנה למטלית שחוברה לדבר המקבל טומאת מדרס, כגון פיסת בד אחרת. כאן אין המטלית מאבדת דבר בחיבורה, שהרי הבגד ראוי לקבל מדרס. ובזמן שהם מחוברים, הבגד שותף למעמדה החמור של המטלית: זו טומאה בחיבורין, טומאה מחמת החיבור, וכל זמן שהם מחוברים גם הבגד נחשב אב הטומאה.
"תלייה על הבגד, מטמאה שנים ופוסלת אחד." מאחר שיש לבגד עתה מעמד של אב הטומאה, הוא מטמא שתי דרגות ופוסל אחת. אוכל הנוגע בבגד נעשה ראשון; אוכל שנגע בראשון ההוא נעשה שני; וכשאותו שני מגיע לתרומה, התרומה נפסלת.
"הפרישה מן הבגד": הפרידו את המטלית מן הבגד. הבגד מאבד את מעמדו כאב הטומאה, אך אינו חוזר לטהרתו. מחמת המגע שהיה לו עם המטלית הוא נשאר ראשון לטומאה, ולכן פוסקת בו המשנה "מטמאה אחד ופוסל אחד": כראשון הוא עושה את האוכל שני, והשני ממשיך ופוסל תרומה, דרגה אחת של טומאה ודרגה אחת של פסול.
ועל המטלית אומרת המשנה "והמטלית מטמאה שנים ופוסלת אחד". ההפרדה אינה גורעת ממנה כלום: היא נושאת מעמד של אב הטומאה בדיוק כמקודם, מטמאה שתי דרגות ופוסלת בשלישית. כל הנוגע בה נעשה ראשון, הראשון עושה שני, והשני פוסל תרומה. חומרתה לא נפסקה בשום שלב: לא לפני שנתפרה, לא בזמן שהיו מחוברים (שהרי הבד שאליו חוברה ראוי בעצמו לקבל מדרס), ולא לאחר שהופרשה.
שק ועור: שלוש דעות
רבי מאיר מרחיב את הדינים הללו: "וכן התולה על השק", וכן "או על העור", מטלית שנתלתה על שק או על עור, "דברי רבי מאיר". שק ועור הם עצמם חומרים המקבלים טומאת מדרס, ולדעתו אין הבדל החומר שבין מטלית הבגד ובין הדבר שנתפרה אליו משנה כלום; המטלית שומרת על טומאת מדרס שלה גם כשחוברה לאריג ממין אחר, וכל האמור למעלה חל.
"רבי שמעון מטהר." לדעת רבי שמעון, משנתפרה המטלית על השק או על העור נטהרה מטומאת מדרס שלה. בגד ושק, או בגד ועור, אינם מין אחד של חומר, וחוסר הדמיון הזה גורם שהמטלית תאבד את מעמד המדרס שלה בשעת החיבור.
דעה שלישית נאמרה בשם רבי יוסי, המחלק בין שני החומרים. לשונו "על העור טהור": בחיבור לעור המטלית יוצאת טהורה, שהרי אין בגד דומה לעור והמטלית אינה נבלעת בו באמת. אבל "על השק טמא": על שק היא נשארת בטומאת מדרס שלה, והטעם "מפני שהוא אריג", שהשק אריג הוא. בגד ושק קרובים זה לזה במידת מה, שניהם תוצרת אריגה, ולפיכך אין המטלית מאבדת את מדרסה כשהיא מחוברת לשק.
נמצא שהמשנה מלמדת כלל אחד בכמה מקרים: מטלית שיש עליה טומאת מדרס שומרת על המעמד החמור הזה רק כשהיא מתחברת לדבר שיכול לקבל טומאה כזאת בעצמו, ואף אז נחלקו התנאים כמה דמיון בחומר נדרש כדי שהחיבור ייחשב חיבור.