כלים, פרק כ"ו, משנה ו'. הפרק כולו עוסק בכלי עור: אילו מהם נחשבים כלי ממש, ואילו מהם ראויים לקבל טומאת מדרס, היינו הטומאה הבאה על החפץ מכך שאדם טמא ישב עליו, עמד עליו או שכב עליו. חפץ מקבל מדרס רק אם הוא עשוי לישיבה או לשכיבה, או לפחות משתמשים בו כך בדרך קבע. משנתנו נוטלת כמה כלי עור המשמשים לאחסון ושואלת על כל אחד ואחד: האם בני אדם נוהגים בסופו של דבר להישען או לשכב עליו?
המשנה פותחת בשני כלי עור המשמשים לבגדים:
"אב כסות ותכריך כסות, מדרס."
אב כסות הוא תיק עור שבו היו מניחים בגדים, ותכריך כסות הוא יריעת עור שבה היו כורכים את הבגדים לשמירה. שניהם, פוסקת המשנה, מקבלים טומאת מדרס. הטעם פשוט ולקוח מן החיים עצמם: תיק עור רך או מטפחת עור שיש בהם בגדים מזמינים אדם לשבת עליהם, וכיוון שכך אכן קורה מזמן לזמן, הכלי נחשב ראוי לישיבה וכשר לקבל מדרס.
ארגמן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל
"אב ארגמן ותכריך ארגמן."
על שני אלו מביאה המשנה את המחלוקת: בית שמאי מעמידים אותם בגדר "מדרס", ובית הלל אומרים שאינם אלא "טמא מת".
עתה פונה המשנה לאותם שני כלים עצמם, תיק עור ויריעת עור לכריכה, כשהם משמשים לא לבגדים רגילים אלא לארגמן, צמר ארגמן. כאן נחלקו שני הבתים.
בית שמאי סוברים שאף אלו מקבלים טומאת מדרס, ואין צריך לומר שהם מקבלים טומאה גם במגע. אף שהארגמן היה צמר מן המשובח שבמשובחים, יקר מאוד וחשוב, ובעליו הקפידו לשמור עליו נקי, סוברים בית שמאי שבכל זאת בני אדם יושבים או שוכבים על תיק כזה ועל מטפחת כזו מפעם לפעם, ושימוש מזדמן זה די בו כדי להכשירם למדרס.
בית הלל חולקים. לדעתם כלים אלו יכולים להיטמא טמא מת, כלומר להיטמא ככלי רגיל שנגע במקור טומאה, אבל לא בטומאת מדרס, שהרי לא נעשו כלל לישיבה ולשכיבה. כשאדם מטפל בצמר בשווי כזה, אין דרכו להשתטח על התיק שהצמר מונח בו. וכיוון שאינו מיוחד לשכיבה, אין בו דין מדרס.
עור שעשהו כיסוי
"עור שעשהו חיפוי לכלי, טהור."
עור שאדם הכינו לחפות בו על כלי, טהור לגמרי: אינו מקבל טומאה כלל. כיסוי בלבד אינו כלי. כדי להיות ראוי לקבל טומאה, צריך החפץ לעשות מלאכה ממש, לשמש ככלי אמיתי, ולא רק לשכב על גבי דבר אחר ולהגן עליו.
"למשקלות, טמא."
אבל אם ייחד את העור לחיפוי המשקולות של המשקל, הוא טמא. שני טעמים מצטרפים כאן: חיפוי כזה נעשה עם בית קיבול, בצורת כלי קיבול, ואף באמת משתמשים בו לפעמים להחזיק בו את המשקולות ולא רק לכסותן.
ומדוע בכלל לכסות משקולות? היו פורשים את העור על המשקולות כדי שלא ייחסרו ולא יינזקו. משקולת שנחסרה ממנה שבב אינה מדויקת עוד, ומשאבדה את דיוקה אין אפשרות לסמוך עליה שתקבע שכמות פלונית היא באמת המשקל הנקוב. כל העניין היה לשמור את המשקולות במידתן המדויקת.
"רבי יוסי מטהר משום אביו."
רבי יוסי פוסק שהעור נשאר טהור, ומציג פסק זה כדבר שקיבל מאביו. סברתו נשענת על השימוש העיקרי של החפץ: פיסת עור זו קיימת כדי לשכב על המשקולות, וכך היא משמשת כמעט תמיד. חפץ שתפקידו העיקרי הוא כיסוי בלבד אינו כלי, ולפיכך אין שום טומאה נתפסת בו.
הרי שמשנתנו נעה בקו מחשבה אחד: מעמדו של חפץ בענייני טומאה נקבע לפי דרך השימוש הממשית של בני אדם בו. עור שמניחים בו בגדים יושבים עליו, ולכן הוא מקבל מדרס; עור שמניחים בו צמר ארגמן יקר הוא נושא למחלוקת בית שמאי ובית הלל; ועור שכל תפקידו לכסות אינו כלי, אלא אם כן צורתו ושימושו עושים אותו למשהו יותר מזה, ואף בזה רבי יוסי בשם אביו אומר שהשימוש העיקרי הוא הקובע.