כלים, פרק כ"ה, משנה ו. הפרק כולו עוסק בהבחנה שבין חלקו החיצון של הכלי לחלקו הפנימי, אחוריים ותוך, הבחנה שהנהיגו חכמים בעקבות גזירתם שמשקים טמאים מטמאים כלים. משנתנו פונה עתה אל אותם חלקים שאינם הכלי עצמו: הבסיס שהכלי עומד עליו, האוגן המקיף את פיו, בתי הידיים שהיד תקועה בהם, והידות עצמן. חלקים אלו אינם עושים את מלאכתו האמיתית של הכלי, כלומר הכלת התכולה, ואף על פי כן הם מסייעים לו בדרך זו או אחרת. מה דינם כשנפל עליהם משקה טמא?
המשנה מונה אחד לאחד. "קני כלים" הם הכַּנים והבסיסים שמעמידים עליהם את הכלים. "ואוגניהם" הם השפתות: הלשון המקיפה את פי הכלי וכפופה על עצמה. "ואוזניהם", כמשמעו, אוזניהם: שני בתי ידיים קטנים שתוקעים בהם את היד. "וידות הכלים" הן הידיות שאדם אוחז בהן. כל אחד מאלה הוא תוספת המשמשת את הכלי, ולא הכלי ממש.
המשנה מגדירה באילו כלים היא מדברת: "המקבלים", כלומר כלים שיש בהם בית קיבול היכול להחזיק דבר. רק כלים כאלה נכנסים לכלל אחוריים ותוך שהפרק בונה והולך, שהרי רק בהם יש תוך אמיתי ואחוריים אמיתיים.
ועתה ההלכה. "שנפלו עליהן משקין": אם ירדו משקים טמאים על אחת מן התוספות הללו, פוסקת המשנה "מנגבן והם טהורים", מנגב אותם ואין צריך יותר מזה. התוספת נשארת טהורה, וגם הכלי שהיא שייכת לו לא נפגע. מדוע? מפני אופן ניסוחה של הגזירה. חכמים גזרו שמשקים מטמאים את תוכו של הכלי ואת אחוריו, ומעבר לשני אלה לא גזרו כלום. כַּן, אוגן, אוזן או יד אינם לא זה ולא זה, ולפיכך אין הגזירה מגיעה אליהם. נמצא שהמשקה משאיר אחריו לחות בעלמא, וניגובה מסיים את העניין.
ממשיכה המשנה במקרה ההפוך: "ושאר כל הכלים שאין להם אחוריים ותוך". כל שאר הכלים, אותם שאין בהם חילוק בין אחוריים לתוך לפי שאין להם בית קיבול כלל ואינם יכולים להחזיק דבר, דינם אחר. "שנפלו משקין על מקצתו, כולו טמא". אם נפל משקה טמא על חלק כלשהו מכלי כזה, אף על חלק שהיינו קוראים לו טפל, כל הכלי טמא. וזה לפי הכלל שנתבאר למעלה: בכלי שאין לו בית קיבול, כל חלקיו שווים. אין כאן דירוג של עיקר וטפל, אין מקום שהגזירה נוהגת בו ומקום שאינה נוהגת בו. נגע משקה טמא בנקודה כלשהי שבו, וכולו טמא.
לאחר מכן מפרשת המשנה, בכלי שיש לו תוך ואחוריים, כיצד עוברת בו טומאת משקים. "כלי שנטמאו אחוריו במשקין": כלי שמשקים טימאו את חלקו החיצון, הדין הוא "אחוריו טמאין", האחוריים לבדם נושאים את הטומאה. ואילו שאר החלקים, "תוכו ואוגנו" (הפנים והאוגן) יחד עם "ואוזנו וידיו טהורין" (האוזן והידות), נשארים בטהרתם.
"נטמא תוכו": ואם להיפך, הגיעה טומאת משקים אל חלל הכלי מבפנים, ההכרעה היא "כולו טמא", הכלי טמא כולו, אחוריו וכל תוספותיו עמו. שכן בכלי שנעשה כדי לקבל, החלל הפנימי הוא עיקר מהותו, וכיון שנחה שם הטומאה היא גוררת אחריה את כל השאר.
נמצא שהמשנה מלמדת אותנו שני דברים ברורים. האחד, שתוספותיו של כלי שיש לו בית קיבול אינן בכלל גזירת חכמים על המשקים, ומשקה שנפל עליהן די בניגובו. והשני, שכיוון הטומאה קובע: טומאת אחוריים נשארת באחוריים, וטומאת התוך מוליכה עמה את הכלי כולו, ידות, אוזניים, אוגן והכל.