כלים, פרק כ"ב, משנה ו. משנתנו ממשיכה בעניינו של כיסא עץ שמשטח הישיבה שלו עשוי מלוחות עץ נפרדים המונחים לרוחב המסגרת. השאלה החוזרת ונשנית כאן פשוטה, ויש לה השלכות מעשיות: משניטלו מקצת מאותם לוחות, האם לפנינו עדיין כיסא? אם הוא עשוי לשמש אדם לישיבה, הרי הוא כלי ומקבל טומאה; ואם שוב אין אפשרות לשבת עליו, בטל ממנו שם כלי.
נצייר לעצמנו את הכיסא שבו מדובר: שלושה לוחות עץ מונחים על גביו זה בצד זה ומהווים את מושב הכיסא. המשנה מביאה שני מקרים.
המקרה הראשון: הלוח האמצעי הוסר, ושני הלוחות שבשוליים נותרו במקומם. ובלשון המשנה: "כסא שניטל חיפויו האמצעי", כיסא שניטל ממנו הלוח האמצעי, "והחיצונים קיימים", ולוחות השוליים עומדים במקומם, הרי הוא "טמא". אמנם נפער עתה חלל לאורך המושב, אך אדם יכול להתיישב על שני הלוחות שנשארו, ונמצא שהכיסא ממשיך למלא את תפקידו.
פרט חשוב מונח כאן ביסוד הדברים. מדובר בכיסא שדפנותיו מתרוממות מעל גובה משטח הישיבה, כך שהלוחות מונחים בתוך מסגרת בולטת. פרט זה מכריע, שכן אם לא היה דבר בולט מעל משטח הישיבה, היה אפשר להפוך את הכיסא ולשבת עליו כך, והוא היה נשאר ראוי לישיבה גם בלא אף אחד מן הלוחות. דיון המשנה בשאלה אילו לוחות נשארו מתיישב רק בכיסא שדפנותיו בולטות למעלה, ואז הלוחות עצמם הם המשטח היחיד שאדם יכול לשבת עליו.
המקרה השני: "ניטלו החיצונים והאמצעי קיים, טמא." כאן ההיפך: שני הלוחות החיצוניים ניטלו ונשאר רק האמצעי. אף כיסא זה מקבל טומאה, שהרי אדם יכול לשבת על אותו לוח מרכזי אחד, והכיסא מוסיף לשמשו למושב.
רבי שמעון אינו מקבל את ההלכה השנייה כמות שהיא. הוא מעמיד תנאי, "אם היה רחב טפח": הלוח האמצעי שנשאר צריך שיהיה רחב טפח. לדעתו טפח הוא הרוחב המזערי שנחשב מקום שאדם מיישב עליו את עצמו, וכל שהוא צר מזה אינו בכלל מושב.
תנא קמא, אותו קול סתמי שבו פתחה המשנה, סובר אחרת. אף לוח אמצעי צר מטפח משאיר את הכיסא בכלל המקבלים טומאה, שהרי אדם יכול לאחוז את עצמו, לשמור על שיווי משקלו על הקרש הדק ולהתיישב עליו בכל זאת. הישיבה לא נמנעה, ולפיכך לא בטל מן החפץ שם כלי.
נמצא שהעיקרון העובר בכל המשנה אחד הוא: קבלת הטומאה הולכת אחר השימוש. כל זמן ששיירי הכיסא יכולים לשאת אדם, בין שהם שני לוחות וחלל ביניהם ובין שהוא לוח צר אחד באמצע, לא נעשה הכיסא עצים שבורים. עדיין כלי הוא, ועדיין הוא מקבל טומאה.