כלים, פרק כ, משנה ו. המשנה עוסקת בסדין. סדין עומד בדרך כלל לשכיבה, וכל דבר שנעשה לשכיבה, לישיבה או להישענות מקבל טומאת מדרס, היינו הטומאה שמעביר זב וכיוצא בו כשהוא לוחץ עליו במשקל גופו. המשנה שואלת מה דינו של סדין כזה כאשר בעליו לוקח אותו ומייעד אותו לתכלית אחרת לגמרי.
לשון המשנה: "סדין שהוא טמא מדרס ועשהו וילון", סדין שהיה ראוי לקבל טומאת מדרס, ובעליו הפך אותו לווילון לתלותו במקום כלשהו, "טהור מן המדרס, אבל טמא טומאת מת". כלומר, הוא טהור מטומאת מדרס, שהרי אין שוכבים עליו עוד ותפקידו השתנה. ואף על פי כן הוא עדיין מקבל טומאת מת, מפני שלא חדל מלהיות כלי. אין הוא עוד סדין המשמש את המיטה, אבל הוא וילון המשמש לתכלית מסוימת, והווילון הוא סוג של כלי שמקבל טומאה. הוא היה כלי בעל שימוש לפני השינוי, ונשאר כלי בעל שימוש גם אחריו.
מאיזה רגע חל השינוי?
עתה מוסיפה המשנה ושואלת: "מאימתי היא טהרתו?" באיזה שלב הסדין באמת מפקיע מעצמו את הכשירות לקבל טומאת מדרס?
"בית שמאי אומרים, משיתפר". בית שמאי סוברים שנקודת המעבר היא כאשר חותכים את הסדין למידה הדרושה לווילון. אף קובעים בו לולאות כדי שיהיה אפשר לתלותו בפתח, כדרך שווילון צריך להיתלות. משעה שהסדין עובר עיבוד מעשי מכלי מיטה לווילון, מאותו רגע ואילך אין הוא נתון עוד לטומאת מדרס.
"בית הלל אומרים, משיקשר". בית הלל אומרים שאין צורך לחתוך אותו למידה. דיו שייקשרו בו הלולאות כדי שיוכל להיתלות. אפילו נשאר הסדין בדיוק במידתו הראשונה, קשירת הלולאות מגלה שכעת יש לו ייעוד אחר.
"רבי עקיבא אומר, משיקבע". לדעת רבי עקיבא הנקודה המכריעה היא כאשר הבעלים מקבע את הסדין במקום שבו הוא מתכוון שישמש כווילון, ואף שלא חתך אותו ולא קשר בו לולאות. זו הדעה המקלה מכל שלוש הדעות: תלייתו במקומו היא כל הנדרש. הכלי עצמו אינו צריך לעבור שום שינוי, לא חיתוך ולא לולאות, ואף על פי כן כשירותו לקבל טומאת מדרס בטלה.