כלים, פרק ב, משנה ו. למדנו קודם בפרק זה שכלי חרס שנשבר אינו בטל מיד מתורת כלי: אם השבר שנשאר מחזיק שיעור מסוים של נוזל, הוא נשאר בדין כלי. שבר כזה, חתיכה של כלי שנחלק ובכל זאת עדיין משמשת כבית קיבול, נקראת גיסטרא. משנתנו מוסיפה כאן תנאי יסודי: אין השבר יכול להמשיך את תורת הכלי אלא אם כן הדבר שממנו בא היה כבר כלי בשעה שנשבר. צריך שיהיה מה להמשיך. אם החפץ המקורי עוד לא הגיע לכלל כלי, אין לשבר שלו שום דין להמשיך בו, ואינו מקבל טומאה.
אין כלי לפני גמר מלאכה
הכלל המכריע את הדין הוא זה: חפץ נכנס לתורת כלי רק משנגמרה עשייתו. בכלי חרס נקודת הגמר היא האש. החומר המעוצב מוכנס לכבשן ונשרף בחום עז עד שהוא מתקשה ונעשה חזק ועומד, ואותה שריפה היא גמר מלאכת היוצר, והיא ההופכת את הטיט לכלי. עד שלא נעשתה, יכול החפץ להיראות בדיוק כקערה או ככד, ולהלכה עדיין אינו כלום.
לפיכך מתארת המשנה כלי שנחלק בעודו מונח בתוך הכבשן, ואחת מן החתיכות גדולה דיה לשמש בית קיבול. ולשונה: "גיסטרא שנמצאת בכבשן, עד שלא נגמרה מלאכתה, טהורה". שבר שנמצא בכבשן, כשהכלי נשבר בשלב שהאש עוד לא עשתה את שלה והחומר עוד לא התקשה, טהור; אין לטומאה במה להיאחז, שהרי כלי לא בא כאן לעולם מעולם. "משנגמרה מלאכתה, טמאה": אם הכלי כבר נצרף כראוי ורק אחר כך נסדק, השבר שנשאר מקבל טומאה. היה כאן כלי ממש שנעשה גיסטרא, ולכן הדין שכבר קנה נשאר עם השבר.
הטיטרוס: כלי להשקיית צמחים
חציה השני של המשנה עובר לכלי שנעשה להשקיית צמחים. שוליו מנוקבים בהרבה נקבים קטנים, ולמעלה יש פתח צר אחד. אדם היה ממלא את הכלי מים וסותם את הפתח העליון בקצה אצבעו, והמים היו נשארים במקומם ולא יורדים למטה, שהרי לא היה אוויר יכול להיכנס ולתפוס את מקומם של המים היוצאים. היה נושא אותו אל הצמחים, מסיר את אצבעו, והמים יורדים דרך הנקבים שבשוליים. כלי זה נקרא טיטרוס.
האם הוא נחשב בית קיבול? נחלקו בזה התנאים. "רבי אליעזר בר צדוק מטהר": לדעתו הכלי טהור ואין טומאה חלה עליו, שהרי שוליים מנוקבים פירושם שאין הוא מחזיק מים באמת. אפשר שהמים עומדים בו לזמן מה, ואף על פי כן דבר שפתוח מלמטה אינו מחזיק את תכנו בקיום, ובלא החזקה אין כאן בית קיבול.
"רבי יוסי מטמא, מפני שהוא מוציא טיפין טיפין": לשיטתו הוא אכן מקבל טומאה, לפי שאין המים יוצאים ממנו אלא טיפין טיפין. לדעתו הכלי משמש בית קיבול בשני שלבי השימוש: כשהאצבע סותמת את הפתח שלמעלה, המים נשמרים בתוכו ממש, וכשהאצבע מוסרת, היציאה היא זרימה אטית ולא שפיכה. דבר שמעכב את הנוזל בתוכו ומוציאו קמעא קמעא נחשב בית קיבול, ובית קיבול הוא כלי, וכלי ראוי לקבל טומאה.
וזהו החוט המקשר את כל הסוגיה: החזקת נוזל עושה את החפץ בית קיבול, בית קיבול עושה אותו כלי, ובהיותו כלי באה עמו האפשרות להיטמא.