כלים, פרק י"ט, משנה ו. המשנה ממשיכה את הדיון של הפרק במזרן, אותה יריעת בד או אריג שהיו קושרים על המיטה, ומשם היא עוברת אל שלד המיטה עצמו ושואלת שאלה בעניין חלקי חילוף: כאשר מחליפים את ארוכות המיטה בחדשות, איזה זוג ארוכות קובע את דינה של המיטה?
המזרן הכרוך על המיטה
המשנה פותחת: "מיטה שכרך לה מזרן ונגע בהן המת, טמאין טומאת שבעה". מיטה שכרכו עליה מזרן, ואחר כך נגע המת במיטה או במזרן, שניהם נטמאו טומאת שבעה.
הטעם הוא שמשעה שהמזרן כרוך על המיטה, שניהם משמשים כיחידה אחת. נגיעת המת באחד מהם מושכת עמה גם את חברו, ושניהם טמאים טומאת שבעה.
ממשיכה המשנה: "פירשו, טמאין טומאת שבעה". אם לאחר מכן התירו את המזרן והסירוהו מן השלד, אין אחד מהם מאבד את מה שקיבל: המיטה נשארת בטומאת שבעה שלה, וכן המזרן. אין כאן שום דמיון לכלי שנשבר ונטהר בכך. המזרן הוא כלי בפני עצמו, וגם המיטה כלי, וכשהם נפרדים כל שקרה הוא ששני כלים עומדים בזכות עצמם הלכו כל אחד לדרכו, וכל אחד אוחז בטומאה שקיבל.
אותו דין בדיוק נוהג גם בדרגת הטומאה הקלה. "נגע בהן השרץ", שרץ נגע באחד מן השניים, והדין הוא "טמאין טומאת ערב": שניהם נעשים ראשון לטומאה, טמאים עד הערב בלבד. ואם אחר כך הפרידו ביניהם, "פירשו, טמאין טומאת ערב", אף אחד מהם אינו נפטר, וכל אחד נושא את טומאת הערב שלו בפני עצמו.
שלד המיטה והנקבים שבו
כדי לעקוב אחר החלק השני של המשנה יש לצייר לעצמנו כיצד הייתה המיטה בנויה. השלד היה מורכב משתי הארוכות, מן הקצרות שבראש המיטה ובמרגלותיה, ומן הכרעים. בכרעים היו קודחים פתחים, נקבים, שאליהם היו מכניסים את הארוכות והקצרות. אם אדם החליף את הארוכות בחדשות, בדרך כלל היה צריך לשנות את צורת הנקבים כדי שיתאימו להן, ומשעשה כן שוב לא היה אפשר להחזיר את הארוכות המקוריות למקומן.
מלמדת המשנה: "מיטה שניטלו שתי ארוכות שלה". מיטה טמאה שהסירו ממנה את שתי הארוכות. שים לב שהארוכות לא נשברו, אלא רק הוצאו, ובעל הבית יכול להחזירן בכל עת שירצה. כל זמן שהמיטה מפורקת אינה טמאה, שהרי אינה כלי המשמש לתפקידו. אבל אם יחזיר את אותן ארוכות שלמות למקומן, הרי המיטה שלמה שוב וחוזרת לטומאתה.
עכשיו המשנה מפתחת את המקרה. עשו זוג ארוכות חדשות והכניסו אותן לכרעים, והנקבים שנקדחו שם נשארו בדיוק כשהיו: "ועשה לה חדשות", עשה לה ארוכות חדשות, "ולא שינה את הנקבים", ולא שינה את צורת הנקבים. התוצאה היא שהכרעים עדיין יכולים לקבל את זוג הארוכות הראשון, שהוא שלם ומצוי בידו.
נניח כעת שהארוכות החדשות שהוכנסו נשברו: "נשתברו חדשות", והדין הוא "טמאה". המיטה עדיין יכולה לחזור לטומאתה, שהרי אין לבעל הבית אלא להביא את זוג הארוכות הראשון ולהכניסו לנקבים שלא שונו כלל. ברגע שיעשה כן, אותה מיטה עצמה עומדת לפנינו שוב, שלמה וראויה לשימוש, והטומאה שהייתה בה חוזרת עמה.
ואם דווקא הזוג הראשון נשבר, פוסקת המשנה "והישנות, טהורה": המיטה טהורה ואינה חוזרת לעולם לטומאה שהייתה בה, "שהכל הולך אחר הישנות", שכל השאלה נחתכת לפי זוג הארוכות הראשון.
וזה הטעם. כששואלים אם מיטה שהתפרקה יכולה לחזור לטומאתה, בודקים אילו חלקים הרכיבו את המיטה בשעה שהטומאה הגיעה אליה. אם זוג הארוכות הראשון עדיין קיים, לא אירע כאן אלא פירוק בעלמא, אפשר להרכיב את החלקים שוב, והטומאה חוזרת. אם אותו זוג נשבר, הרי המיטה בדין כלי שנשבר, ולכלי שנשבר אין דרך חזרה אל הטומאה שהייתה בו.