כלים, פרק י"ז, משנה ו. חלק זה של הפרק עוסק בשאלה יסודית בדבר השיעורים שקבעו חכמים בכל דיני טומאה וטהרה: כשהם נוקבים בשם של פרי או של חפץ כשיעור, לאיזה פרי או חפץ בדיוק התכוונו? המשנה הקודמת עסקה ברימון: כלי עץ גדול שניקב כמוציא רימון נפסל משימוש ולפיכך טהור, ולימד רבי מאיר שאין הכוונה לרימון גדול במיוחד ולא לרימון קטן במיוחד, אלא לרימון בינוני. המשניות הבאות מחילות אותו עיקרון עצמו על שיעורים אחרים שנתנו חכמים, ומשנתנו פונה לאחד השיעורים השכיחים שבכולם.
לא גדולה ולא קטנה
המשנה פותחת בהגדרת הביצה עצמה: "כביצה שאמרו", שיעור נפח הביצה שדיברו בו חכמים. מהו? "לא גדולה", לא ביצה גדולה מן הרגיל; "ולא קטנה", וגם לא קטנה מן הרגיל; "אלא בינונית", אלא ביצה שגודלה ממוצע. בכל מקום שנאמר בו שיעור כביצה, הכוונה לביצה רגילה, בגודל הרגיל.
שיעור זה מופיע במקומות רבים. לדוגמה מוכרת אחת: אוכל שנטמא אינו מטמא אוכלים אחרים או משקים אלא אם כן יש בו כביצה. נמצא שהשאלה איזו ביצה משמשת אמת מידה איננה שאלה תיאורטית; הלכות מעשיות רבות תלויות בה.
שיטתו של רבי יהודה
שתי דרכים להגיע לאותו גודל בינוני מוצגות כאן. הראשונה היא של רבי יהודה: "רבי יהודה אומר". הוראתו היא "מביא גדולה שבגדולות", מביא את הביצה הגדולה ביותר שבגדולות, "וקטנה שבקטנות", יחד עם הקטנה שבקטנות. ואחר כך "ונותן לתוך המים": מכניס כל אחת מהן בתורה לכלי מלא מים עד שפתו, ואוסף ומודד את המים שנדחקו ונשפכו החוצה. ולבסוף "וחולק את המים", מחלק את אותם מים לשניים. מחצית סך המים שנשפכו בשל שתי הקצוות נותנת לו את הכמות שביצה בינונית הייתה דוחקת, וזה שיעורו.
כלומר, רבי יהודה מבקש לקבוע את השיעור על פי דחיקת מים: ממוצע שתי הקצוות, המושג במדידה ולא בהתרשמות.
קושייתו של רבי יוסי
רבי יוסי אינו מסתפק בכך. הוא שואל: "וכי מי מודיעני", ומי יודיע לי "איזו היא גדולה", איזו ביצה ראויה להיקרא הגדולה, "ואיזו היא קטנה", ואיזו הקטנה? הניסוי נראה מדויק, אך אין דרך לבדוק את יסודו. אדם בחר ביצה גדולה כלשהי וביצה קטנה כלשהי שבאו לידו, והכתיר אותן כשתי קצוות הטווח. אבל מי אומר שאין בעולם ביצה גדולה מזו, או קטנה מזו? ואם יש כאלה, הרי המים שחולקו בקפידה כזו אינם מייצגים כלום. חשבון מדויק הנעשה על נתונים שלא נבדקו מפיק טעות המחופשת למדידה.
לפיכך פוסק רבי יוסי: "אלא הכל", אלא כל הדבר תלוי "לפי דעתו של רואה", בשיקול דעתו של המתבונן בביצה שלפניו. אם נראית לו ביצה רגילה שאין בה מן היוצא מן הכלל, היא הנותנת את השיעור.
ההנחה שביסוד הדברים
עמדתו של רבי יוסי אינה בריחה אל העמימות. יש להניח שחכמים מעולם לא התכוונו לנפח מדויק אחד כשאמרו "בינונית". הם התכוונו לטווח: כל ביצה הנמצאת בטווח האמצעי הרגיל היא בינונית. ומשזה כך, אדם המתבונן בביצה ושופט אותה כבינונית קיים באמת את כוונת חכמים. אומדנו אינו קירוב להלכה; הוא ההלכה עצמה כפי שחכמים ניסחו אותה.
נמצאנו למדים שהמשנה מניחה לפנינו שתי דרכים לאותה מטרה. רבי יהודה מחפש את הביצה הבינונית דרך העדות הפיזית של המים הנדחקים, ורבי יוסי סובר שעינו הישרה של המתבונן היא אמת המידה שחכמים עצמם התכוונו אליה.