כלים, פרק ט"ז, משנה ו. משנתנו עוסקת בפריט שגרתי לגמרי מכלי עבודתו של פועל: כפפת העור. האם כפפה נחשבת כלי שיכול לקבל טומאה, או שאינה אלא כיסוי ליד? המשנה משיבה על כך בכך שהיא מחלקת את הכפפות לשתי קבוצות, לפי התפקיד שהן ממלאות עבור בעליהן.
המשנה פותחת: "כסיה של זורי גרנות", כפפתם של הזורים בגורן. נצייר לעצמנו את העבודה: החקלאי מעלה על הרחת את תערובת הגרעינים והקש וזורק אותה למעלה. הרוח נושאת את הקשים הקלים, והגרעינים הכבדים נופלים חזרה לארץ. כדי לעשות כן שעה אחר שעה זקוק הפועל לאחיזה איתנה בקת הרחת, וכפפת העור היא שמעניקה לו אותה.
באותו משפט מופיעים עוד שני בעלי מלאכה. "של הולכי דרכים", כפפתם של הולכי הדרכים, המאפשרת לאדם לאחוז במקלו אחיזה יציבה מיל אחר מיל; ו"של עושי פשתן", כפפתם של עובדי הפשתן, שכפות ידיהם כרוכות סביב המקל שבו חובטים את הפשתן. על כולן פוסקת המשנה "טמאה": כפפה כזו ראויה לקבל טומאה.
מפני מה? מפני שני טעמים העולים לנקודה אחת. הכפפה מגינה על לובשה מפגיעה, מקוצי הדרך או מקיסם היוצא מן הקת העץ שבה הוא אוחז כל היום. ומעבר לכך, קת הכלי מונחת בפועל בתוך הכפפה. העור נסגר סביב המקל ומחזיק בו. הרי זו קבלה של עור, דבר שמקבל ומכיל, ובית קיבול של עור הוא כלי שהטומאה נאחזת בו.
מול אלו עומדת הקבוצה השנייה. "אבל של צבעים", כפפתם של הצבעים, "ושל נפחים", ושל הנפחים, ההלכה בהן "טהורה". שום דבר אינו נאחז בתוך העור הזה; הוא אינו עוטף קת ואינו מחזיק חפץ. הוא נלבש כדי שיד העסוקה במלאכה חמה וכבדה לא תישאר נוטפת זיעה. עור הנלבש רק כדי לספוג לחות אינו עושה מעשה החזקה, ומה שאינו מחזיק אינו כלי שהטומאה נאחזת בו.
"רבי יוסי אומר": רבי יוסי מוסיף מלאכה משלו לצד הטהור, "אף של גרוסות", אף כפפתם של הכותשים והטוחנים את הפול, "כיוצא בהן", הרי היא כאלו. הוא מעמיד אותה בשורה אחת עם הצבע והנפח. עורו של הטוחן אינו עוטף מקל או קת; הוא לובשו כדי שכף ידו תישאר יבשה במשך עבודתו, וכיסוי הנלבש למטרה זו בלבד נשאר טהור.
מן המקרים הללו מוציאה המשנה אמת מידה המכריעה בכל כפפה. "זה הכלל", זהו הכלל הקובע. "העשוי לקבלה, טמא": אם העור נעשה כדי לקבל דבר לתוכו, כלומר לעטוף את קת הכלי ולתת לפועל אחיזה איתנה בו, הרי הכפפה נחשבת כלי ומקבלת טומאה. "מפני הזיעה", אם נעשתה מחמת הזיעה, אז "טהור", אין הטומאה נוגעת בה כלל.
לימודה של המשנה הוא שהעור עצמו אינו מלמד דבר. שתי כפפות יכולות להיראות זהות לחלוטין. מה שקובע את דינן הוא התכלית שלשמה נעשו ונלבשו: האם הכפפה מחזיקה דבר, או שהיא רק מכסה יד? מקום שיש בו קבלה, יש כלי, ומקום שיש בו כלי, יש טומאה.