כלים, פרק ט"ו, משנה ו. משנתנו מקבצת שורה של הלכות שמשותף להן חוט אחד: בכל אחת מהן חפץ או חומר שדרכו להיטמא נקבע כטהור, או משום שאין בו אופי של כלי (בית קיבול), או משום שהשימוש בו במקדש מוציא אותו מן הכללים הרגילים. המשנה פותחת בכלי נגינה.
נבל של הזמר ונבל של הלוי
"נבלי השרה טמאין": נבליהם של הזמרים מקבלים טומאה. הנבל שמדובר בו כאן הוא כלי מיתרים קטן, צורתו דומה במקצת לעוּד המוכר מן המוזיקה הערבית, גוף אליפטי הנראה כגיטרה מעוגלת. בחזיתו יש פתח עגול. הפתח משמש את הצליל של הכלי, אבל היה לו גם תפקיד שני: נגן שניגן לפני קהל ואסף מן השומעים היה משליך לתוכו את המעות שקיבל. הואיל והכלי משמש אם כן כבית קיבול, הוא מקבל טומאה ככל כלי עץ.
"ונבלי בני לוי טהורין": נבליהם של הלוויים, הכלים שהלוויים ניגנו בהם בשעת עבודתם בבית המקדש, טהורים. גם בכלים אלו היה פתח בחזית, אלא שאף אחד לא אסף מעות בנבל של לוי בעודו עומד ושר על העבודה. בכלי כזה הפתח קיים לתכלית אחת בלבד, לשפר את הצליל. אין זה בית קיבול כלל, ודבר שאינו בית קיבול אינו נטמא.
שבעת המשקין ומשקה בית המטבחיים
עתה עוברת המשנה לשתי הלכות שבהן מבחין הדין בין מה ששל אנשים פרטיים ובין מה ששל בית המקדש. הראשונה עוסקת במשקין.
שבעה משקין הם שיש להם משמעות הלכתית בדיני טומאה, וסימנם י"ד שח"ט ד"ם: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים. רק שבעה אלו מקבלים טומאה בעצמם, ורק שבעה אלו מכשירים אוכל לקבל טומאה. אוכל, בדרך הרגילה, אינו נטמא כלל עד שיוכשר תחילה על ידי אחד מן המשקין הללו. הכשרה זו נקראת הכשר, הכנת האוכל לטומאה.
המשנה פותחת בכלל: "כל המשקין טמאין", כל אחד מן המשקין הללו עלול לקבל טומאה בעצמו, ובכוחו של כל אחד מהם להכשיר אוכל כדי שתיתפוס בו טומאה לאחר מכן. ואחר כך באה המיעוט: "ומשקה בית מטבחיא טהורין". בית המטבחיים היה אותו חלק בעזרה שבו נשחטו הבהמות שהוקדשו לקרבן; שם נתלו על האונקליות ונפשטו, ודמם שותת מהן בעודן תלויות, ושם נשטף הבשר במים. שניים מן השבעה נמצאים במקום ההוא, דם ומים, ובכל מקום אחר כל אחד מהם היה מקבל טומאה וגם משמש הכשר. במקום ההוא אינם עושים לא זה ולא זה. דם הקרבנות ומי השטיפה נשארים טהורים, והאוכל המונח שם נשאר בלתי מוכשר לטומאה כשהיה. אין לזה מקרא מלמד; הלכה למשה מסיני היא, מקובלת מפי משה רבנו בסיני.
ספרי התנ"ך וספר העזרה
ההבחנה השנייה מסוג זה נוגעת לכתבי הקודש, ספרי התנ"ך הכתובים. ביסוד ההלכה עומדת חששה מעשית של חכמים. הספר הוא דבר שבקדושה וכך גם התרומה, וטבעי היה שאדם יחזיק את שניהם במקום אחד. אלא שתרומה היא אוכל, והאוכל מביא עכברים, ומשבאו העכברים בשביל התרומה היו מכרסמים את הספרים ומקלקלים אותם. כדי למצוא דרך להפריד ביניהם גזרו חכמים טומאה: נגיעת ספר בתרומה פוסלת את התרומה, וידיים שאחזו בספר מעבירות אותה טומאה עצמה לכל תרומה שיטפלו בה אחר כך. עכשיו שהחזקת שניהם זה בצד זה גורמת הפסד ממשי, יאחסנו אותם בני אדם בנפרד.
מכאן דינה של משנתנו: "כל הספרים מטמאין את הידים", כל ספר מספרי התנ"ך מטמא את הידיים האוחזות בו. ידיים כאלה נעשות שני לטומאה, וממילא תרומה שיגעו בה תיעשה שלישי ותיפסל. על זה מוסיפה המשנה מיעוט אחד, "חוץ מספר העזרה", חוץ מספרה של העזרה.
זה היה ספר התורה שהוחזק בעזרה, חצר המקדש: ממנו קרא הכוהן הגדול ביום הכיפורים, וממנו קרא המלך בהקהל, האסֵפה הגדולה שנערכה בסוכות בשנה שלאחר השמיטה. כאן לא ראו חכמים ממה לחשוש. כה גדולה היתה היראה סביב ספר יחיד זה, שלא היה עולה על דעת איש להניח את תרומתו בסמוך לו, ולפיכך אין טעם להרחיב עליו את הגזרה. ידיים הנוגעות בו נשארות טהורות.
עוד כלי נגינה
המשנה חוזרת לכלי הנגינה ולכלי השעשוע. "המרקוף טהור": המרקוף טהור. זה היה סוס צעצוע שהיו הליצנים עושים להופעותיהם. אין בו בית קיבול כלל, ולפיכך אינו מקבל טומאה.
"הבטנון והניקטמון והארוס, הרי אלו טמאין". הבטנון הוא כלי מיתרים שהנגן מצמידו לבטנו. הניקטמון נעשה בצורת רגל העץ שאדם שנקטעה רגלו נושא. הארוס שייך למשפחת ההקשה: עור בהמה דק נמתח על חישוק ומכים בו ביד להשמיע קול, בדומה לתוף מרים. שלושתם מקבלים טומאה, שכן ההלכה רואה בהם בתי קיבול. כמה מהם חלולים בחזיתם, ונגן שניגן לפני קהל היה משליך לתוך החלל את הכסף שאסף. הואיל ושימשו כבתי קיבול, הם מקבלים טומאה מן התורה.
על הארוס מוסיף רבי יהודה סוג טומאה נוסף: "טמא מושב", יש בו טומאת דבר שנועד לשבת עליו. אם ישב עליו זב, נעשה אב הטומאה. וטעמו "מפני שהאלייתא יושבת עליו". בלוויות היו נשים שנשכרו לצעוק ולקונן כדי לעורר את העומדים לבכי, ואשה כזו היתה מתיישבת על הארוס בשעה שקוננה. חפץ שמשמש לישיבה קונה טומאת מושב.
שתי מצודות
המשנה מסיימת במצודות חיות, שכל אחת עשויה מלוח עץ מותקן כך שהקרש נופל ולוכד את החיה. "מצודת החולדה טמאה": המצודה הנטמנת לחולדות מקבלת טומאה, מכוח תקנת חכמים, שכן אופן הרכבתה נותן לה צורת כלי. אבל זו הנטמנת לעכברים, "ושל עכברים טהורה", נשארת טהורה, שאינה אלא חתיכת עץ שטוחה שאין בה מאופיו של כלי כלום.
בכל מקריה מלמדת משנה זו לקח אחד מכמה כיוונים. הטומאה נתפסת בחפץ שמחזיק דבר בתוכו, ונתפסת בחומרים שמשמשים שימוש אנושי רגיל. נבל שלא הוחזקה בו פרוטה, דם ששתת בצד המזבח, ספר שאין מי שיניח תרומתו בסמוך לו, קרש שטוח שנפרש לעכבר: כל אלו אינם נמשכים כלל אל עולם הטומאה.