כלים, פרק י"ד, משנה ו. הפרק ממשיך לברר אילו חפצי מתכת נחשבים כלי הראוי לקבל טומאה, ומשנתנו עוסקת במקרה שבו חפץ אחד קיבל לו, כמעט בלי משים, תפקיד נוסף.
כדי לעקוב אחר הדברים דרוש לנו כלל שכבר נקבע: כיסוי של כלי אינו נטמא. הטומאה נתפסת רק בדבר העומד בפני עצמו ויש לו שם משל עצמו. חפץ שכל זהותו שאולה, שנקרא סתם "כיסוי של פלוני", אינו כלי בזכות עצמו, ולפיכך הוא נשאר מחוץ לדיני הטומאה. הכלל הזה כולל כל מיני כיסויים, ובהם גם כיסוי של טני, סל מתכת גדול.
כשמלטשים את הכיסוי ועושים ממנו מראה
נדמיין את הבעלים לוקח את מכסה המתכת, משפשף ומלטש אותו עד שהמשטח מבריק ומחזיר בבואה. הוא לא חדל להיות מכסה, ואף על פי כן הוא ממלא כעת גם תפקיד שני. המשנה מציגה את המקרה: "כסוי טני של מתכת", מכסה המתכת של הטני, "שעשה בו מראה", שבעליו עשה בו מראה. ועל כך נאמר הדין, "רבי יהודה מטהר": רבי יהודה סובר שהוא נשאר טהור.
אין חולק שמראה העומדת בפני עצמה מקבלת טומאה. אלא שרבי יהודה שוקל מה טיבה של פיסת המתכת הזאת ביסודה. עיקר תפקידה הוא לסגור את הטני, אותו סל מתכת גדול, ואילו תפקיד ההחזרה של הבבואה הוא תוספת שהבעלים הרכיב עליה. מכיוון שהחפץ מוגדר עדיין לפי מלאכת הכיסוי, אין לו שם משל עצמו, ולכן אין הטומאה משגת בו.
"וחכמים מטמאין". חכמים חולקים וסוברים שהוא נטמא. לדעתם, ברגע שחפץ משמש שימוש אמיתי, אף אם הוא שימוש טפל, די בכך כדי לתת לו מעמד של כלי ולהכניסו לדיני הטומאה. משטח ההשתקפות הוא שימוש ממש, ושימוש ממש עושה כלי.
מראה שנשברה
המשנה מסתיימת בדין הנוגע למראות עצמן: "מראה שנשברה", מראה שנשברה לרסיסים, "אם אינה מראה", אם אינה מראה "את רוב הפנים", את רובן של הפנים, הרי "טהורה", טהורה היא. נוטלים את השברים ובודקים מה עוד ניתן לראות בהם; ואם החלקים שנשארו קטנים מלהחזיר את רוב תווי פניו של אדם, המראה טהורה.
ההסבר פשוט, והוא מלמד אותנו כיצד המשנה מודדת שימושיות. רסיס שמראה רק חלק קטן מן הפנים אינו מועיל לאיש; הוא פשוט קטן מכדי לתפקד. שבר כזה אינו מראה כלל, ומה שאינו כלי אינו מקבל טומאה. כלי חי ומת על פי שימושיותו, ומשנסתלק השימוש, נסתלק גם מעמדו.