כלים, פרק י"ב, משנה ו. משנה זו מקבצת ארבע מחלוקות נפרדות לרשימה אחת, כולן בין רבן גמליאל לחכמים, וכולן סובבות סביב אותה שאלה יסודית: מתי חפץ, או חלק מחפץ, נחשב כלי שראוי לקבל טומאה?
הרשימה נפתחת במנייה: "ארבעה דברים", ארבעה עניינים שבהם רבן גמליאל מטיל טומאה, "מטמא", ואילו החכמים, "וחכמים מטהרין", סוברים שכולם טהורים.
כיסוי הטני של מתכת
המקרה הראשון כבר עלה קודם לכן במסכת: "כיסוי טני", הכיסוי של הטני, "של מתכת", העשוי מתכת, "של בעלי בתים", מן הסוג שמחזיקים בו בעלי בתים רגילים. הטני היה כלי מתכת גדול למדי שבו היו מאחסנים מיני חפצים שונים, פיסות מתכת שבורות או שברי חרס ביניהם. המחלוקת כאן נסובה על הכיסוי שלו בשעה שהוא נמצא בנפרד מן הכלי.
רבן גמליאל פוסק שכיסוי כזה מקבל טומאה אף בפני עצמו. אמת, אין לו שם עצמאי משלו; הוא פשוט "כיסוי הטני". אבל למעשה אנשים נותנים בו דברים ומשתמשים בו לבדו, וזה מעניק לו מעמד של כלי בזכות עצמו.
החכמים חולקים. עצם היכולת הפיזית של הכיסוי להחזיק דברים אינה הקובעת. הוא לא נעשה לתכלית זו, וחפץ שלא יוחד לקיבול אינו בית קיבול. לפיכך הוא נשאר טהור.
תלוי המגרדות של המרחץ
המחלוקת השנייה עוסקת ב"תלוי המגרדות", הטבעת התלייה המחוברת למגרדות שהשתמשו בהן בשעת הרחיצה. את המגרדות היו מעבירים על העור כדי לנקותו, ואל המגרדת חיברו טבעת כדי שיהיה אפשר לתלותה על הווים שבמרחץ.
ככלל, תלוי מסוג זה אינו מקבל טומאה אף כשהוא מחובר לכלי, שכן אין הוא מוסיף דבר למלאכה שהכלי עושה בפועל; כל עניינו לתלות בו את החפץ. אלא שרבן גמליאל סובר שכאן התלוי דווקא משפר את השימוש במגרדת עצמה, מפני שהוא מאפשר למשתמש אחיזה טובה יותר. משום כך הוא נחשב חלק מן המגרדת ומקבל טומאה עמה.
החכמים סוברים שאין לתלוי כל נגיעה לגירוד עצמו. כל תכליתו לתלות את המגרדת על הווו, וכיוון שאינו מוסיף לתועלת הכלי, הוא נשאר טהור.
כלי מתכת שלא נגמרה מלאכתם
המקרה השלישי הוא "גולמי כלי מתכות", כלי מתכת במצב שלא נגמרה מלאכתם. אלו כלים שהגיעו לשלב שבו אפשר כבר להשתמש בהם, אך המלאכה בהם טרם הושלמה: לא שופשפו ולא עוטרו, או שחסר בהם עדיין חלק כלשהו.
רבן גמליאל סובר שכיוון שהם כבר ראויים לשימוש במידה מסוימת, הרי הם כלים ומקבלים טומאה. החכמים סוברים שכל זמן שלא נשלמה עשייתם, לא הגיע החפץ למעמד של כלי, ולפיכך אינו מקבל טומאה.
טבלה שנחלקה לשני חלקים שווים
האחרונה מבין הארבע היא "טבלה שנחלקה לשניים": לוח הגשה של חרס שנשבר לשני שברים הנראים שווים בגודלם.
לדעת רבן גמליאל, שני החצאים מקבלים טומאה. וכך נימוקו: אף שהם נראים זהים, אין שבירה שמניבה חלקים שווים בגודלם בדיוק, ולכן בהכרח אחד מהם גדול יותר. אותו שבר, יהיה מי שיהיה, מכיל את רוב מה שהייתה הטבלה, ולפיכך הוא שומר על מעמדו הקודם ככלי בלא כל ספק. וכיוון שאין דרך לזהות מי מהם זה, מתייחסים לכל אחד מהם כאילו הוא החלק הגדול.
החכמים פוסקים ששני השברים אינם מקבלים טומאה. בדרך כלל אין אנשים ממשיכים להשתמש בטבלה שבורה אלא אם כן ברור להם שבידם החלק הגדול; ואם לא, הם פשוט משליכים את השברים. ממילא, כשאין לדעת איזה חלק גדול יותר, אף אחד מהם אינו שומר על מעמד של כלי, ושניהם טהורים.
במה הם מודים
המשנה מסתיימת במקרה שבו החכמים מודים לדברי רבן גמליאל לגבי אחד השברים: "ומודים חכמים לרבן גמליאל", החכמים מודים, במצב של "בטבלה שנחלקה לשניים", טבלה שנשברה לשני חלקים, שבו השברים הם "אחד גדול ואחד קטן", אחד מהם גדול ואחד קטן, ש"הגדול טמא", השבר הגדול אכן מקבל טומאה, "והקטן טהור", ואילו הקטן אינו מקבל.
במקרה כזה לא נשאר שום ספק. גלוי לעין שהשבר הגדול מהווה את רוב מה שהייתה הטבלה, ולכן הוא ממשיך לשמש ככלי ואנשים ממשיכים להשתמש בו. באותה מידה גלוי שהשבר הקטן אינו אלא המיעוט שנשתייר; אין איש טורח בו, ולכן אין הוא נחשב כלי כלל ונשאר טהור.