כלים, פרק י"א, משנה ו. הפרק הזה עוסק בכלים העשויים מתכת, ובהבדל שבין כלי שהוא באמת כלי מתכת ובין כלי עץ שאינו אלא מצופה מתכת מלמעלה. משנתנו מיישמת את העקרונות האלה בכליו של הטווה, ואגב כך היא מעלה שאלה מרתקת: כשאנו רוצים לדעת אם לחפץ יש שם וזהות בפני עצמו, לפי לשונו של מי אנחנו הולכים?
הכוש וחלקיו
המשנה מדברת על הכוש, אותו מכשיר פשוט שהופך צמר גולמי לחוט. יש בו כמה חלקים. במרכזו קנה, בראשו העליון של הקנה יש אונקל (וו), ובתחתיתו משקולת. הסיבים הגולמיים נקשרים אל האונקל, ואז מסובבים את כל המכשיר. תוך כדי הסיבוב נכרכים הסיבים הפרועים זה בזה ויוצאים כחוט. המשקולת שבתחתית תפקידה להחזיק את הכוש מלמטה ולייצב אותו, כדי שהחוט הנמשך יישאר מתוח; בלי אותה עוגן לא היה הטוויה מתנהל כראוי.
משנתנו דנה במשקולת כזו כשהיא עשויה מתכת.
רבי עקיבא וחכמים
המשנה אומרת: "פיקה של מתכת", משקולת של כוש העשויה מתכת. "רבי עקיבא מטמא", כלומר לדעתו היא מקבלת טומאה בפני עצמה, שכן יש לה שם וזהות של כלי בפני עצמו. "וחכמים מטהרין", שכן לדעתם אין לה זהות עצמאית.
כדי להבין את המחלוקת נזכיר עיקרון שפגשנו קודם במסכת. חתיכת מתכת העומדת כשלעצמה ככלי מקבלת טומאה בפני עצמה. אבל חתיכת מתכת שאינה אלא אחד מחלקיו של כלי גדול יותר, כגון קנה של מנורה, אינה מיטמאת בפני עצמה, ומצבה תלוי כולו בכלי שהיא שייכת לו.
הכול תלוי בשם. כשלעצמו, החפץ הזה נקרא "פיקה", משקולת, ולא יותר. אלא שרוב האנשים אינם מסתפקים בשם הזה: הם מצרפים אליו את הכוש ואומרים "פיקה של כוש", משקולת של כוש. לעומתם, האומנים המתפרנסים מטוויה מכירים אותה בשם "פיקה" בלבד. אם כן, לפי לשונו של מי נקבעת ההלכה: לפי לשון הציבור הרחב, או לפי לשון בעלי המקצוע שבאותו תחום?
חכמים הולכים אחר רוב בני האדם. הואיל ורוב העולם מזהה את החפץ בכך שהוא מזכיר עמו את הכוש, הרי המשקולת מוגדרת כחלק מכלי אחר. לפיכך אין לה זהות עצמאית ואינה מקבלת טומאה בפני עצמה, אלא רק מחמת חיבורה לכוש. רבי עקיבא הולך אחר אלה שמשתמשים בחפץ יותר מכולם, הטווים עצמם, שקוראים לה "פיקה" ולא יותר. לדעתו המשקולת עומדת ככלי בפני עצמו ומקבלת טומאה באופן עצמאי.
עץ המצופה מתכת
המשנה ממשיכה: "ומצופה טהור", ומשקולת שאינה אלא מצופה, טהורה. כאן הכול מודים. אם קנה העץ של הכוש צופה במתכת, הוא נשאר טהור, לפי שעיקרו של הכלי הוא כלי עץ, וקנה עץ זה אין בו בית קיבול ואינו מקבל טומאה. ציפוי המתכת אינו משנה את מהותו של הכלי.
רשימת כלי מתכת
עכשיו מונה המשנה סדרה של חפצים דומים. "הכוש", כלומר הקנה המרכזי עצמו. "והאימה", הוא הקנה שעליו מונחים הסיבים הגולמיים לפני שנטווים; מושכים מן האימה את הסיבים, כורכים אותם על אונקל הכוש, והם נטווים לחוט תוך כדי הסיבוב. "והמקל", מקל שמנהיגים בו את הבהמה. "והסימפוניה", כלי נשיפה. "והחליל".
מילה על המקל. אין הוא כלי המשמש את הבהמה, אלא אדם אוחז בו כדי לשלוט בבהמה. הואיל והוא משמש את האדם, הרי הוא כלי ומקבל טומאה.
על כל אלה פוסקת המשנה: "טמאין", כשהם עשויים מתכת הם מקבלים טומאה. "ומצופין טהורין", אבל אם הם עשויים עץ ואינם אלא מצופים מתכת, נשארים טהורים. והטעם, שאין בחפצים האלה בית קיבול כלל; אין משתמשים בהם להחזיק דבר. כלי מתכת מקבל טומאה אף בלא בית קיבול, אבל כלי עץ מסוג זה אינו מקבל, והציפוי אינו מעלה אותו לדרגה גבוהה יותר.
סימפוניה שיש בה בית קיבול
המשנה חותמת במקרה שבו הדין משתנה: "סימפוניה אם יש בה בית קיבול כנפיים", אם יש בסימפוניה בית קיבול לכנפיים שלה, הן הגומות שלוחצים ומשחררים כדי לשנות את הצלילים. במקרה כזה, "בין כך ובין כך טמאה", היא מקבלת טומאה בכל אופן, בין שנעשתה כולה מתכת ובין שהיא עץ מצופה מתכת. כיוון שיש בה בית קיבול המשמש לתכלית מסוימת, אף כלי עץ מקבל טומאה.
אם כן, המשנה הזאת משאירה בידינו שני לימודים שנשארים עמנו. ראשית, שזהותו של חפץ יכולה להיות תלויה בדרך שבה אנשים מדברים עליו, ושרבי עקיבא וחכמים נחלקו לפי לשונו של מי נקבע הדבר. שנית, שציפוי מתכת אינו מסתיר לעולם את טבעו האמיתי של הכלי: כלי עץ שאין בו בית קיבול נשאר טהור מתחת למעטה המתכת שלו, וכלי עץ שיש בו בית קיבול מקבל טומאה בכל מקרה.