כלים, פרק י, משנה ו. הפרק כולו עוסק בדין צמיד פתיל: כלי חרס שנסתם בכיסוי צמוד ומהודק, ומכוח אותה סתימה נשאר מה שבתוכו טהור אף במקום שיש בו טומאה. משנתנו ממשיכה לברר את השאלה המעשית שנמשכת לאורך הפרק: מה נחשב סתימה אמיתית? נקב בדופן החבית, פקק העשוי מעץ גפן, ונסר של עץ המונח על פי התנור, ובכל מקרה שואלת המשנה אם הסתימה סותמת באמת.
פתיחת המשנה: "חבית שניקבה וסתמוה שמרים, הצילוה", חבית חרס של יין שנעשה בה נקב, נקב שדרך העולם היה צריך לסתמו, והשמרים ששקעו ביין זחלו לתוך הפתח וסתמו אותו. ההלכה היא שהשמרים מצילים את החבית, ואין צורך בסתימה נוספת. וזה כשיטת חכמים שנשנתה במשנה הקודמת, שאין הסתימה צריכה לחרוג משפת הנקב ולהתפשט על דופן הכלי שסביבו. כל זמן שהחומר תקוע בתוך הפרצה עצמה, הפרצה נחשבת סתומה, וכל מה שבתוך החבית נשאר בטהרתו.
"פקקה בזמורה", כאן לא נסתם הנקב מאליו, אלא תקעו בו חתיכת עץ של גפן כפקק. על מקרה כזה אומרת המשנה "עד שימרח מן הצדדין": אין החבית נחשבת סתומה עד שימרח טיט לאורך שפת הנקב, במקומות שבהם נלחץ העץ אל החרס. זמורה הדוקה לתוך הפתח אינה סתימה בפני עצמה; רק המריחה בצדדים הופכת אותה לסתימה כשרה.
"היו שתים, עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה", נניח שהנקב היה גדול כל כך שזמורה אחת לא מילאה אותו והוצרך לשתיים. כאן אין די במריחה בשפה החיצונית, והוא חייב למרח טיט גם בקו שבין זמורה זו לחברתה. במקום שבו נשענות שתי חתיכות העץ זו על זו, אין הן נפגשות בלחיצה גמורה שתיחשב סתימה, ולכן התפר הפנימי הזה תובע מריחה לא פחות מן הצדדים החיצוניים.
מכאן עוברת המשנה מן החבית אל התנור: "נסר שהונח על פי התנור, אם מירח מן הצדדין, הציל", נסר של עץ הונח על פתחו של תנור חרס. אם מרח טיט בצדדים, במקומות המפגש שבין הנסר לתנור, הנסר מציל את מה שבתוכו מן הטומאה. ומה עושה נסר פשוט ראוי לתפקיד הזה? לוח עץ חלק אינו מקבל טומאה כלל, ולפיכך הוא כשר לשמש כיסוי הסותם את פי התנור. אבל כמו בכל כיסוי שנידון בפרק זה, אין הוא מועיל כלום עד שיימרח טיט סביב הפתח.
"היו שנים, עד שימרח מן הצדדין ובין נסר לחברו", אם הונחו שני נסרים זה בצד זה לכסות את פי התנור, אין הכיסוי נחשב סתום עד שימרח גם סביב השפתיים החיצוניות וגם לאורך הקו שבו נוגע נסר בחברו. הטעם הוא בדיוק כמו בשתי הזמורות: במקום מפגשם של שני הנסרים אין הם נלחצים זה לזה בהידוק, ותפר שלא נמרח אינו סתימה.
וסופה של המשנה חידוש של יוצא מן הכלל: "עשאן בסינין או בשוגמין, אינו צריך למרח מן האמצע", אם חיבר את הנסרים זה לזה בנסורת דביקה של שיח מסוים או בנסורת של קנים, חומרים הנדבקים ויכולים לשמש כמעין דבק, אינו צריך מריחה באמצע. שני הנסרים נעשו למעשה חתיכה אחת, התפר שביניהם סתום ממש, ודי לכיסוי הזה במריחה סביב שפתו החיצונית של פי התנור כדי לשמור על מה שבתוכו.