כלים, פרק א, משנה ו. מסכת כלים נפתחה במעלות הטומאה, מן הטומאות הקלות ועד החמורות, כשכל דרגה חמורה מזו שלפניה. עכשיו המשנה הופכת את הסולם ומתחילה לעלות בכיוון ההפוך: במקום למנות מעלות של טומאה, היא מונה מעלות של קדושה, מקום אחר מקום. השלב הראשון בעלייה הזו הוא הארץ עצמה.
המשנה קובעת: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", ארץ ישראל קדושה יותר מכל שאר הארצות. ומכיוון שהכרזת קדושה שאין לה ביטוי מעשי אינה אלא סיסמה, המשנה שואלת מיד: "ומה היא קדושתה?", במה מתבטאת אותה קדושה בפועל? מהו הפרט ההלכתי שממנו אנו למדים על מעלתה של הארץ? התשובה נתונה בשלוש מצוות, שלושה קרבנות שאינם באים אלא מתבואה ופירות שגדלו בארץ ישראל.
העומר
הראשון: "שמביאים ממנה העומר", שממנה מביאים את העומר. מנחה זו, העשויה משעורים חדשות שנקצרו באותה עונה, מוקרבת בששה עשר בניסן, למחרת יום טוב ראשון של פסח. הקרבתה היא שמתירה את התבואה החדשה של אותה שנה באכילה. עד לרגע הזה התבואה החדשה, הנקראת חדש, אסורה, והאיסור חל על כל חמשת מיני דגן: שעורה, חיטה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון. ואותו עומר עצמו, שהוא הפותח לנו את תבואת השנה, אינו בא אלא משעורים שצמחו באדמת ארץ ישראל.
הביכורים
השני: "והביכורים", פירות הביכורים. בכל שנה מבקשת התורה מן האדם להעלות לבית המקדש את הפירות הראשונים שהבשילו משבעת המינים שבהם התברכה ארץ ישראל. עם הגיעו הוא נותן אותם לידי הכוהנים המשמשים במקדש באותה עונה. וגם מצווה זו מוגבלת לפירות שגדלו באדמת הארץ; פירות שגדלו מחוצה לה אינם יכולים לבוא לביכורים.
שתי הלחם
השלישי: "ושתי הלחם", שתי הלחם. אלו שני הלחמים המוקרבים בבית המקדש בחג השבועות, ועליהם להיאפות מחיטים שגדלו בארץ ישראל.
ולסיום חותמת המשנה ומעירה שמשאר הארצות, "מכל הארצות", אין מביאים קרבנות כאלה כלל. וכאן טמונה המידה המדויקת של קדושת הארץ. קדושתה אינה מתוארת לנו בלשון של שירה, אלא מוגדרת במה שרק אדמה זו יכולה לתרום לעבודת ה': שעורי העומר, פירות הביכורים והחיטים הנאפות לשתי הלחם של שבועות באים מכאן ולא ממקום אחר. לאחר שנקבע השלב הראשון הזה, המשנה מוכנה להמשיך ולעלות, מן הארץ כולה אל המקומות שבתוכה שקדושתם הולכת וגוברת.