כלים, פרק ט, משנה ה. הפרק שלנו עוסק בתנור של חרס ובטומאה שמגיעה לתוך אווירו. משנה זו מוסיפה סוג נוסף של מקרים: חפצים שבלעו לתוכם משקין טמאים. כל זמן שהמשקה נעול בתוך החפץ, הוא לא נכנס באמת לאוויר התנור; רק החום מוציא אותו. לפיכך מלמדת המשנה שדינו של התנור תלוי בשאלה אם הוסק או לא.
חרס שבלע משקה טמא
פותחת המשנה: "חרסין שנשתמשו בהן משקין טמאין ונפלו לאויר התנור, הוסק התנור, טמא". שברי חרס שימשו ככלים למשקין המקבלים טומאה, למשל משקה היוצא מן הגוף שהוא אב הטומאה, והמשקה נבלע בחרס. אם תקנח את פני השבר לא תראה שום דבר טמא; ואולם המשקה נמצא בתוך גוף החומר עצמו. עכשיו נופל אחד השברים הללו לתוך חלל התנור, שעד כה היה טהור. אם הוסק התנור באותה שעה, נטמא.
מדוע? המשנה נותנת את הטעם: "שסוף משקה לצאת", סופו של המשקה לצאת. החום מוציא את המשקה הבלוע מן החרס, ומשיצא, הרי משקה טמא נמצא באוויר התנור ומטמא אותו. אבל אם התנור לא הוסק כלל, המשקה נשאר חתום בתוך החרס. שום דבר טמא לא נכנס לאוויר, והתנור נשאר בטהרתו.
גפת חדשה
"וכן בגפת חדשה". דין זהה נאמר בגפת, פסולת הזיתים הנשארת לאחר שעברו בבית הבד. נניח שהדריכה נעשתה בידי אדם טמא. השמן הוצא, ולמראית עין הגפת נראית יבשה, אבל אין ספק שנשאר בתוכה שמן. אם נפלה גפת טרייה כזו לתנור שהוסק, נטמא התנור, שהחום מוציא מן הגפת עוד מעט שמן, ואותו שמן מגיע לחלל התנור. וגם כאן, תנור שלא הוסקה תחתיו האש נשאר טהור.
גפת ישנה, וגפת שעדיין יוצאין ממנה משקין
"אבל בישנה, טהור". כל מה שנאמר עד כה אינו אלא בגפת טרייה. גפת ישנה, יותר משנה, שנפלה לתנור שהוסק, התנור טהור, שאנו מניחים שגפת כזו התייבשה כליל; אף בחום לא יצא ממנה משקה, ואין כאן במה לטמא.
וחותמת המשנה בחילוק: "ואם ידוע שיוצא מהן משקין", אם נתברר שאכן יוצאים ממנה משקין, אז "אפילו לאחר שלש שנים, נטמא". אף גפת שעמדה שלוש שנים, והמספר בא לציין פרק זמן ארוך בעלמא, אין לה עוד חזקת יבשות משיש לפנינו ראיה לסתור. כאשר האש מוציאה ממנה משקה ממשי לעין כול, אותו משקה נכנס לאוויר התנור ומטמא אותו.
החוט המשותף לכל המשנה הוא כלל אחד: משקה בלוע אינו עדיין משקה בתנור. הטומאה נמסרת רק ברגע שהמשקה יוצא בפועל, ולפיכך הכול תלוי בשתי שאלות: האם הוסק התנור, והאם נשאר בתוכו משקה שיצא.