כלים, פרק ח, משנה ה. הפרק ממשיך לעסוק בתנור של חרס ובדין המיוחד של כלי חרס, שהוא מקבל טומאה מאוירו: מקור טומאה התלוי בתוך חללו של התנור, אף בלי שייגע בדפנותיו, מטמא את התנור. בדרך לימד הפרק כמה מקרים שבהם שרץ נמצא באותו אויר ובכל זאת התנור נשאר טהור, בין מחמת הכלל של אויר שבתוך אויר ובין מטעם אחר. משנתנו מציגה מקרה נוסף מסוג זה, והוא נשען על עיקרון שונה לגמרי.
פותחת המשנה: "תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור, טהור". דמיינו תרנגול שבלע שרץ, והעוף נפל לתוך חללו של תנור חרס. ההלכה היא שהתנור נשאר טהור. לכאורה כל התנאים לטומאה מאויר כלי חרס מתקיימים כאן: שרץ מת, שהוא אב הטומאה, תלוי עכשיו בתוך חלל התנור. ואף על פי כן שום דבר אינו נטמא, והטעם הוא שטומאה שנבלעה מאבדת את כוחה כליל. בהיותו בתוך גופה של בריה חיה, השרץ הוא בגדר טומאה בלועה, ובמצב זה אין בכוחו לטמא דבר.
כדאי לדייק מדוע התנור הזה נשאר טהור. אין זו החלה של הכלל בדבר אויר שבתוך אויר, שהפרק דן בו במקום אחר. הנימוק כאן פשוט ורחב יותר: מקור טומאה הבלוע בתוך גוף חי מנוטרל כל זמן שהוא שם, ואינו מטמא את סביבתו.
ואז מלמדת המשנה את הצד השני: "ואם מת, טמא". אם מת העוף, התנור נטמא. הגבול נמתח בדיוק במקום שבו העמידה אותו ההלכה הקודמת. טומאה בלועה מנוטרלת רק בתוך גוף חי; שרץ הכלוא בתוך נבלה אינו נחשב בלוע כלל. מן הרגע שאין בתרנגול חיות, השרץ שבתוכו חוזר להיות אב הטומאה רגיל, והוא תלוי כעת בחללו של תנור חרס. בתנאים אלה התנור מקבל טומאה כדרכו.
הפת שבתוך התנור
מקרה שני בא בעקבותיו. המשנה אומרת: "השרץ שנמצא בתנור", שרץ שנמצא בתוך התנור בשעה שכיכרות נאפות בו. וההלכה: "הפת שבתוכו שניה, שהתנור תחלה", הפת טמאה טומאת שני, לפי שהתנור עצמו הוא ראשון לטומאה, והמשנה קוראת לו כאן תחלה.
נעקוב אחר השרשרת חוליה אחר חוליה. בראש השרשרת עומד השרץ, אב הטומאה. התנור מקבל את טומאתו מן השרץ דרך אוירו, ובכך נעשה ראשון לטומאה. הכיכרות אינן נוגעות בשרץ כלל; טומאתן באה מן התנור בלבד, וכל שנטמא מראשון נעשה שני. לפיכך הפת הנאפית בתוכו טמאה טומאת שני.
שני עקרונות ברורים עולים אם כן ממשנה זו. הראשון: טומאה בלועה בטלה מכוחה, כל זמן שהשרץ נמצא בתוך תרנגול חי אינו מטמא דבר, ורק כשמת התרנגול חוזר השרץ לכוחו. השני: הטומאה יורדת בדרגות מסודרות, השרץ אב, התנור שנטמא ממנו ראשון, והפת שנטמאה מן התנור שני.