כלים, פרק ז, משנה ה. פרקנו עוסק בכירה, אותו כיריים של חרס, ובמיוחד ברגליים שעליהן היא עומדת. לכלי חרס יש דין מיוחד: הוא מקבל טומאה כאשר מקור טומאה, כגון שרץ, נכנס לחלל האוויר שבתוכו, ל"אווירו", גם בלי שום נגיעה ממש. מכיוון שרגלי הכירה נחשבות כחלק מן הכלי עצמו, עולה השאלה עד כמה הן שותפות במעמדה של הכירה, ומה הדין כשהכירה נפגמה או נעשתה בצורה חריגה. משנתנו מביאה ארבעה מקרים כאלה, ובכולם נחלקו רבי מאיר ורבי שמעון.
כשנשברה אחת הרגליים
המקרה הראשון נפתח במילים "ניטל אחד מהן": כירה עומדת בדרך כלל על שלוש רגליים, וכאן ניטלה אחת מן השלוש, וכעת הכירה נוטה על צידה. על שתי הרגליים שנותרו במקומן פוסקת המשנה "מיטמאין במגע", כלומר שרץ הנוגע בהן מטמא אותן, ומוסיפה "ואינן מיטמאין באוויר", ששרץ התלוי בתוך חלל הכירה משאיר אותן טהורות. מדוע ההבדל? כירה שחסרה לה רגל אחת עדיין אפשר להשתמש בה בדוחק, ולכן המגע נחשב; אבל מכיוון שבישול על כירה נטויה אפשרי רק בקושי, שוב אין אווירה מעביר טומאה לרגליים.
ביסוד הדברים מונחת נקודה עקרונית בעניין גזירות חכמים. כירה במצב כזה אינה כשירה לשימוש כראוי, ולכן כל טומאה שיש בה כאן היא מדרבנן בלבד. וכשחכמים גוזרים טומאה משלהם, הם נמנעים בכוונה מלהחילה על כל הצדדים, דווקא כדי שלא יטעו לחשוב שזו טומאה מן התורה. ההבדל למעשה משמעותי: תרומה או קודשים שנטמאו בטומאה של תורה נשרפים, ואילו תרומה שנטמאה בגזירת חכמים אינה נשרפת. בכך שהשאירו דרך אחת של טומאה בחוץ, כאן אוויר הכלי, קבעו חכמים סימן גלוי שכל העניין מדרבנן. וזהו "דברי רבי מאיר", שיטתו של רבי מאיר.
"רבי שמעון מטהר". רבי שמעון סובר ששתי הרגליים שנותרו טהורות לגמרי, ואפילו במגע. לדעתו לא גזרו חכמים טומאה של חצי דרך בכלי חרס. אם לא ראו טעם לגזור טומאה באוויר, לא ראו טעם לגזור טומאה גם במגע; או שהרגליים בכלל הכלי או שאינן בכלל הכלי.
כירה שנעשתה מלכתחילה על שתי רגליים
עתה עוברת המשנה למקרה שני, כירה בעלת שתי רגליים, אלא שנעשתה כך מלכתחילה: "עשה שניים זה כנגד זה", התקין לה שתי רגליים זו מול זו, אחת מכל צד. רגליים המונחות כך היו נעשות רחבות יותר, כדי שהכירה תעמוד יציבה ולא תיפול. ומכיוון שזו כירה יציבה לגמרי וראויה לשימוש לגמרי, פוסק רבי מאיר "מיטמאין במגע ובאוויר", הרגליים מקבלות טומאה גם במגע וגם באוויר. אף שכירה שעל רגליים יש לה בדרך כלל שלוש, זו שנעשתה מלכתחילה בשתיים כלי גמור היא, ורגליה שותפות בדינה לכל דבר.
גם כאן "רבי שמעון מטהר", רבי שמעון מטהר את שתי הרגליים.
רגליים גבוהות משלוש אצבעות
עכשיו חוזרת המשנה לכירה רגילה העומדת על שלוש רגליה. למדנו קודם את דין הרגליים שגובהן אינו עולה על שלוש אצבעות, שהן טמאות יחד עם הכירה. כאן מדובר ברגליים גבוהות מכך: "היו גבוהין משלוש אצבעות". רגל כזו נחלקת לשני חלקים. המילים "משלוש ולמטה" מכוונות לשלוש האצבעות הנמדדות כלפי מטה מן הכירה, כלומר החלק העליון של הרגל המחובר לכירה. קטע זה "מיטמאין במגע ובאוויר": הוא נטמא בין אם שרץ נוגע בו ובין אם השרץ תלוי בחלל הכירה, שכן ההלכה רואה אותו כשייך לכלי עצמו.
ומה בשאר הרגל, אותו אורך הרחוק יותר משלוש אצבעות מן הכירה? על חלק זה אומרת המשנה "משלוש ולמעלן", ופוסקת שהוא "מיטמאין במגע": שרץ הנוגע בו מטמא אותו, אבל "ואינן מיטמאין באוויר", אוויר הכירה אינו מגיע לשם. כך פסק רבי מאיר. "רבי שמעון מטהר": לדעתו כל מה שמעבר לאותן שלוש אצבעות טהור פשוט, ואפילו במגע. שיטתו עומדת בעינה בכל מקרי המשנה: אין טומאה לחצאין, ולפיכך אין שום טומאה באורך העודף של הרגל.
רגליים המרוחקות מן השפה
יש כירות שנעשו ורגליהן אינן עומדות ממש תחת גוף הכירה, אלא מחוברות מן הצדדים בזיזים אופקיים היוצאים מתחתיתה כלפי חוץ. המקרה האחרון במשנה מודד עד כמה צריכות רגליים כאלה להיות סמוכות לכירה כדי להיכלל בטומאתה דרך האוויר.
לשון המשנה היא "היו משוכין מן השפה": הרגליים נמשכו והתרחקו מן השפה, ונשאר רווח בינן לבין דופנות הכירה. כל מה שנמצא "בתוך שלוש אצבעות", כלומר בתוך שלוש אצבעות מאותה שפה, "מיטמאין במגע ובאוויר", טמא במגע וגם באווירו של הכלי. וכל מה שנמצא "חוץ משלוש אצבעות", רחוק יותר משלוש אצבעות מן השפה, "מיטמאין במגע" אבל "ואינן מיטמאין באוויר": שם רק המגע מטמא, ואילו חלל הכירה אינו מטמא. כך שנה רבי מאיר, "דברי רבי מאיר". ואחריו "רבי שמעון מטהר": לרבי שמעון, כל העומד יותר משלוש אצבעות מן השפה נשאר טהור לגמרי.
נמצא שבכל ארבעת המקרים עולות אותן שתי גישות. רבי מאיר מוכן להכיר בדרגות, ולהחיל טומאה במגע במקום שטומאת האוויר כבר אינה חלה, ובכך לרמז שהדין מדרבנן. רבי שמעון דוחה כל דרך אמצע בכלי חרס: מה שאינו חלק מן הכירה לעניין צורה אחת של טומאה, אינו חלק ממנה כלל.