כלים, פרק ה, משנה ה. הפרק כולו עוסק בתנור החרס ובשאלה אילו חלקים המחוברים אליו נחשבים כגוף הכלי ואילו הם רק תוספות העומדות בצדו. למעלה בפרק (משנה ג) פגשנו טפח הבנוי על גבי כירה, ושם נפסק שאין אותו טפח נחשב חלק מן הכירה. משנתנו חוזרת לאותו סוג של שאלה, אלא שהפעם מדובר במוסף אחר ובמשתמשים אחרים, והיא מלמדת כלל העובר כחוט השני בכל הדיון: בליטה נידונה לפי השאלה אם היא משמשת בפועל את מלאכת הכלי.
מוסף התנור של בעלי בתים
התנור באותם ימים היה עשוי חרס שרוף, פתוח מלמעלה, והבצק היה נדבק אל דפנותיו הפנימיות ונאפה שם. סביב אותו פתח עליון אפשר היה לבנות טבעת נוספת של טיט. המשנה קוראת לה "מוסף התנור", התוספת שעל גבי התנור, ופוסקת: "של בעלי בתים, טהור", כשהתנור של בעלי בתים פשוטים, המוסף טהור, כלומר אינו נטמא עם התנור, שכן אינו נחשב חלק מן התנור כלל.
ומדוע לא? אמת, הטבעת עושה משהו: היא עוצרת מקצת מן החום. אך שמירת חום אינה אפייה. הכיכרות נדבקות לדפנות התנור ולא לטבעת הזאת, ואין לה שום חלק בהוצאת הפת. זו נוחות המחוברת לתנור ולא חלק פועל שבו, ולפיכך אין הטומאה האוחזת בתנור מתפשטת אליה.
כשהתנור של נחתומים
ממשיכה המשנה: "ושל נחתומין, טמא", אותה טבעת עצמה הבנויה על תנורו של אופה מקצועי מקבלת טומאה. הטעם הנתון: "סומך עליו את השפוד", שהנחתום סומך על המוסף את השפוד שלו. הנחתומים לא הצטמצמו בפת; הם צלו גם בשר, וכשעשו כן היו מניחים את השפוד, שפוד הצלייה של מתכת, על אותה טבעת מוגבהת, והיא החזיקה אותו במקומו מעל האש. עכשיו התוספת עושה מלאכה אמיתית עבור התנור. דינה כיד, כבית אחיזה, כהמשך שדרכו משתמשים בכלי, וכל טומאה האוחזת בתנור אוחזת גם בה. בבית פרטי לא צלו בתנור כלום; הפת היתה כל תוצרתו, ולכן טבעתו של בעל הבית אינה מסייעת לדבר ונשארת מחוץ לכלי.
טעמו של רבי יוחנן הסנדלר
הסבר שני מובא במשנה בשם רבי יוחנן הסנדלר. גם הוא מסכים שמוסף של נחתומים מקבל טומאה, אלא שהוא תולה זאת בשימוש אחר: הנחתום עצמו אופה על אותה טבעת "כשהוא נצחק", כשהוא נדחק ולחוץ. תאר לעצמך בוקר של הזמנות מרובות, וקהל לקוחות שכולם רוצים את כיכרותיהם באותו רגע עצמו. הדפנות הפנימיות אינן יכולות להכיל את הכל בבת אחת, ולכן הנחתום מדביק בצק גם על הטבעת המוגבהת ואופה שם. משעה שהטבעת עצמה היא משטח אפייה, אינה עוד תוספת נלווית אלא חלק פועל של התנור, ולפיכך היא מקבלת טומאה.
יורה של שולקי זיתים ויורה של צבעים
שתי יורות: שולקי זיתים וצבעים
עד כאן היתה ההבחנה בין תנור שמשתמשים בו בבית לתנור שמשתמשים בו בחנות של נחתום. עוברת המשנה להבחנה מקבילה, הפעם בין שתי אומנויות ששתיהן היו מרתיחות את סחורתן ביורה גדולה. "כיוצא בו", על אותו דרך, היא מלמדת על "מוסף היורה", הטבעת המוסיפים על שפת היורה. אצל "שולקי זיתים", אלו שאומנותם שליקת זיתים, המוסף "טמא": הוא נחשב עם היורה ונטמא עמה.
הזיתים היו נכבשים תחילה להוצאת שמנם, ואחר כך שולקים אותם כדי להוציא את השמן שנשאר בהם. יורות אלו היו של נחושת, ולעתים קרובות הוסיפו סביב שפתן טבעת של טיט כדי שיוכלו להכניס עוד זיתים. אפשר היה למלא את היורה עד למעלה, וכשהמים רותחים ועולים, הטבעת עוצרת את המים והזיתים בתוכה ואינה מניחה להם לגלוש. מכיוון שהטבעת מגדילה את הכמות שאפשר לשלוק בפעם אחת, הרי היא משמשת ממש את מלאכת היורה ונחשבת חלק ממנה.
ועל האומנות השנייה פוסקת המשנה "ושל צבעים, טהור", אותה תוספת עצמה על יורת צבעים נשארת טהורה. הטעם: אין היא מועילה לצבע במאום, ואינו יכול לצבוע בגללה אף בגד נוסף. אדרבה, הוא נזהר שלא יגיעו מימיו לגובה הזה, שכן צבע הנוגע בטבעת החרס נפסד ויוצא גרוע, ולכן אינו ממלא את היורה אלא עד חציה. ואם כן למה בונים את הטבעת כלל? רק לשם שמירה: אם תעלה היורה ותרתח ותציף, הטבעת קולטת את הגולש, שלא יאבד הצבע ולא יזיק למה שעומד תחת היורה.
וזהו לבה של המשנה. מוסף המסייע לכלי לעשות את מלאכתו, בין שהוא סומך את שפודו של הנחתום, בין שהוא משמש משטח אפייה בשעת הדחק, בין שהוא מאפשר לשלוק זיתים מרובים יותר, נעשה חלק מן הכלי ושותף לטומאתו. מוסף שכל תפקידו לשמור על החום, או שכל תפקידו למנוע גלישה מקרית, אינו עושה מלאכה בשביל הכלי; הוא מגן על מה שסביבו. תוספת כזאת נשארת מחוץ לכלי, ודינה טהור.