כלים, פרק ג משנה ה. המשנה שלפניה עסקה בחבית שנסדקה וטפלו אותה בחומר שחיזק אותה והחזיק את שבריה יחד. משנתנו מפנה את תשומת הלב אל הטפילה עצמה: האם הטיח נחשב חלק מן הכלי לעניין דיני טומאה, כך שייטמא עמו ויעביר טומאה לכל הנוגע בו? המשנה פותחת במקרה של טפילה שנמשחה על כלי שהיה שלם ובריא מתחילתו.
טפילת כלי חרס בריא
המשנה פותחת: "הטופל כלי חרס הבריא", מי שטופל כלי חרס שהיה בריא, כלומר שלם ותקין, בלי סדק ובלי חולשה. לאחר מכן נטמא הכלי הזה בדרך שכלי חרס נטמא, מאווירו: מקור טומאה נכנס לחלל הכלי בלי שנגע כלל בדפנותיו.
מה ההלכה? רבי מאיר, ועמו רבי שמעון, מטמאים את שכבת הטיח יחד עם הכלי שהיא מכסה: "מטמאין". אמת שכלי זה היה עושה את מלאכתו כראוי גם בלי שום טפילה עליו, ובכל זאת הטפילה משמשת אותו: היא מחזקת את הכלי ומאריכה את חייו. לדעתם די בשירות הזה עצמו כדי לעשות את הטיח חלק ממשי מן הכלי. והמשמעות ההלכתית מתחייבת מיד: משנטמא הכלי מאווירו, פושטת הטומאה גם לתוך הטיח, וכל אוכל או משקה שייגע בשכבה החיצונית הזאת נטמא בדיוק כאילו נגע בדופן הכלי עצמו.
שיטת החכמים
"וחכמים אומרים": החכמים משיבים שאין תשובה אחת לכל המקרים, אלא הכול תלוי במצבו של הכלי שקיבל את הטפילה. אם היה שלם, "הטופל את הבריא" הרי הוא "טהור"; ואם היה פגום, "את הרעוע", הטיח "טמא".
ניקח קודם את הכלי שהיה שלם ותקין בשעה שנטפל, ואחר כך נטמא. הטיח נשאר טהור. מדוע? מפני שאין הכלי הזה נהנה מן הטפילה הנאה שאינו יכול בלעדיה; אין הטיח חלק חיוני כלל, ולפיכך אין ההלכה מצרפת אותו לכלי. אף כיד, כבית אחיזה, אין להגדירו, שהרי אין לו שום תפקיד בשימוש בכלי. למעשה, אוכל או משקה הנוגעים בטפילה כזאת אינם נטמאים.
וניקח את המקרה השני: הכלי נסדק, והטפילה נמשחה עליו במיוחד כדי למנוע ממנו להתפרק. כלי כזה שנטמא, נטמאת טפילתו עמו. כאן הכלי תלוי באמת בטיח כדי שיוכל לשמש כלי בכלל, וכל מה שאין הכלי יכול בלעדיו נחשב חלק שאין לו תחליף ממנו, ומקבל את טומאת הכלי כשאר חלקי הכלי.
חישוק המחזק את קליפת הדלעת
בימי חז"ל נהגו להשתמש בקליפת דלעת או קישוא חלולה כדלי לשאיבת מים מן הבור. מכיוון שקליפה כזאת הייתה נסדקת כשהתדפקה על דפנות הבור או נשפשפה בדבר קשה, היו מהדקים סביבה חישוק של עץ או של מתכת כדי לחזקה. המשנה מלמדת את דינו של חישוק כזה: "וכן בחידוק הקילוח", אותה מחלוקת עצמה שבין רבי מאיר ורבי שמעון מצד אחד והחכמים מצד שני חלה גם בחישוק המחזק שמהדקים סביב קליפת דלעת או קישוא.
הדעה הראשונה, דעת רבי מאיר ורבי שמעון, סוברת שמכיוון שהחישוק מגן על הקליפה מפני היסדקות, תפקיד ההגנה הזה עושה אותו חלק מן הקליפה. ממילא, ברגע שהקליפה מקבלת טומאה, מקבל טומאה גם החישוק המהודק סביבה.
החכמים רואים זאת אחרת. הקליפה כשלעצמה חזקה דיה כדי לשמש כלי, והחישוק אינו מוסיף כלום לשימושה בפועל. על יסוד זה אין החישוק נחשב חלק מן הקליפה, על אף ההגנה שהוא מספק מפני שבירה. וכיוון שאינו חלק מן הכלי, הוא נשאר טהור מתחילה ועד סוף, אף בשעה שהדלעת עצמה טמאה.
זו אם כן מחלוקת משנתנו: רבי מאיר ורבי שמעון מודדים את הטפילה או את החישוק בשאלה אם הם משמשים את הכלי כלל, והחכמים מודדים אותם בשאלה אם הכלי זקוק להם בפועל כדי לתפקד.