המשנה ממשיכה ועוסקת בסוג אחר של מאזניים: לא מאזניים של השוקלים חפצים יקרים כזהב וארגמן טוב, אלא חוט מאזניים של חנוונים. החנוונים הם בעלי חנויות העוסקים בדרך כלל במצרכי מזון, ושוקלים קמח, סוכר וכיוצא בהם - דברים שאינם יקרים כזהב וכארגמן, ואינם טעונים מדידה מדוקדקת ומדויקת. משום כך מרשים הם לעצמם חוט ארוך יותר, שבו אוחזים את המאזניים כדי שלא ייפלו לקרקע.
הוא הדין בחוט מאזניים של בעלי בתים, המשמש את בני הבית בביתם: מבקשים הם לעמוד על משקלו הכללי של דבר, אך אין הם נזקקים למידה מדויקת ומדוקדקת, ולפיכך שוב מותר להם חוט ארוך יותר. שיעורו שם - טפח: עד טפח מנקודת חיבורו של החוט אל המאזניים ומעלה נחשב חיבור, ומעבר לטפח אינו נחשב חיבור.
המשך שיעורי הידות שבמשנה:
"יַד הַקַּרְדֹּם מִלְּפָנָיו טֶפַח" - החלק שבידית הקרדום המצוי בין מקום אחיזת היד ובין להב המתכת עצמו. שיעורו טפח: עד טפח מן היד כלפי הקרדום נחשב חיבור, ויותר מכך אינו נחשב חיבור.
"שיורי יד הפרגל" - הפרגל הוא מחוגה. אין הכוונה למצפן שבאמצעותו מבררים לאיזה כיוון להתפלל, איזהו מזרח ואיזהו מערב, צפון או דרום, אלא לכלי המשמש לשרטוט עיגול - המחוגה המוכרת מלימודי הגיאומטריה הבסיסיים, ויש המשתמשים בה אף לצרכים מתקדמים ומתוחכמים יותר. נראה שלמחוגה זו, ששימשה לשרטוט עיגולים בזמן המשנה, הייתה ידית שבה אחזו בעת סיבוב חלקה התחתון ליצירת העיגול. שיעורה טפח: עד טפח מנקודת חיבור הידית אל שיני המחוגה המשרטטות את העיגול נחשב יד וחיבור למחוגה, ומעל טפח אינו נחשב.
יד המקבת - כלי קטן המשמש לחציבה באבן ולחריטה בה. אף בו היה חלק מתכת, הוא הלהב החותך את האבן בפועל, וידית של עץ. הידית נחשבת חיבור לחלק המתכת בשיעור טפח, ומעבר לטפח אינה נחשבת חלק מן המקבת. לפיכך, אם המקבת טמאה, אותו חלק הבולט מעבר לטפח מן המקבת עצמה, מן הלהב עצמו, אינו טמא.
בזאת סיימנו את משנה ה'.