כלים, פרק כח, משנה ה. המשנה ממשיכה בעניינו של הפרק, כלי הבגד ואופן השימוש בהם, ובשאלה כיצד משפיע שינוי בייעודו של החפץ על טומאתו. כאן מציגה המשנה שתי תנועות נפרדות: חפץ שהוצא מכלל שימושו של אדם ונמסר לצורך של קדושה, וחפצים שנעשה בהם שינוי צורה עד שנהפכו מסוג כלי אחד לסוג כלי אחר לגמרי. בסופה מנסחת המשנה כלל גדול החל על כל השינויים הללו.
הכיפה שנעשתה מכסה לספר תורה
המשנה פותחת: "כיפה שהיא טמאה מדרס", כלומר כיסוי ראש של בד שהאישה חובשת. כמו מטפחת, זהו כלי בד רך שאדם עשוי גם לשבת עליו, ומשום כך הוא ראוי לקבל טומאת מדרס: אם ישבה עליו נידה, למשל, נטמא במדרס.
ממשיכה המשנה: "ונתנה על הספר". הבעל לוקח את אותו כיסוי ראש עצמו, שכבר נשא עליו טומאת מדרס, וכורך בו ספר תורה כך שהוא משמש מכסה לספר. וההלכה: "טהורה מן המדרס", טומאת המדרס נפקעת ממנו, לפי שבד שנמסר לכבודו של ספר תורה אינו עומד עוד לשימושו ולהנאתו של בעליו, וכל שאינו משמש את האדם יצא מכלל מדרס. ועם זאת מוסיפה המשנה: "אבל טמאה טמא מת", שטומאת מת חלה עליו עדיין, שהרי לא פסק מלהיות כלי.
נקודה אחרונה זו טעונה עיון. אילו היה החפץ פשוט, כלומר שטוח ובלי בית קיבול, ולא היה משמש עוד את האדם, לא היה מקבל טומאה כלל, אף שהוא משמש צורך של כלי אחר. זהו הכלל שלמדנו במשנה הקודמת שבפרק. וכיוון שמשנתנו אומרת שבד זה מקבל עדיין טומאת מת, אף שאינו משמש את האדם במישרין (הרי כבר קבענו שהוא מיוחד לספר התורה ואינו להנאתו של אדם), על כורחנו מדובר בחפץ העשוי בית קיבול, כלי מקבל ולא בד פשוט. כלי שיש לו בית קיבול נשאר ראוי לקבל טומאה גם כשאינו בשימושו של אדם. לפי קריאה זו משנתנו עולה בקנה אחד עם קודמתה.
מכלי מסוג אחד לכלי מסוג אחר
עתה מונה המשנה זוגות של שינויים. "חמת שעשאה שטיח": נוד עור למים שהיה טמא, ופתחו בעליו ופרשו ועשה ממנו שטיח עור פשוט. "ושטיח שעשאו חמת": ולהפך, שטיח עור פשוט שהיה טמא ונעשה ממנו נוד. וההלכה: "טהור". הכלי איבד את טומאתו הראשונה.
הטעם הוא עוצם השינוי. החמת היא בית קיבול והשטיח פשוט, ועשיית זה מזה נחשבת כאילו נשבר הכלי הראשון ונבנה מחדש. וכשם שכל כלי שנשבר טהור מן הטומאה שהייתה עליו, כך אף כאן. מכאן ולהבא יכול הכלי החדש לחזור ולקבל טומאה, אבל הטומאה שהייתה עליו בהיותו חמת, או בהיותו שטיח, בטלה. הרי הוא ככלי חדש לגמרי.
ועוד שלושה זוגות. "חמת שעשאה תורמל": נוד טמא שעשה ממנו בעליו תורמל, אותו תיק עור שהרועים נותנים בו את חפציהם; "ותורמל שעשאו חמת": ואותו דין להפך, תורמל טמא שנעשה ממנו נוד למים. ואחר כך "כר שעשאו סדין": כרית טמאה שפרשה בעליה ועשה ממנה סדין, "וסדין שעשאו כר": וסדין טמא שקיפלו ועשה ממנו כרית. ולבסוף "כסת שעשאה מטפחת": מזרן טמא שנעשה ממנו מכסה, "ומטפחת שעשאה כסת": ומכסה טמא שנעשה ממנו מזרן. כל אלו טהורים, שבכל אחד מהם הוציאה מלאכתו של הבעלים כלי חדש לעולם.
הכלל הגדול
ובסוף העניין נוסח כללי: "זה הכלל". והמשנה נותנת את המבחן. "כל ששינהו לשמו טמא": אם עשה בכלי הטמא מלאכה ויצא בידו כלי מאותו סוג עצמו, הטומאה נשארת עליו, לפי שלא אירע דבר של ממש, ומה שבידו הוא בעיקרו החפץ שממנו התחיל. "לשם אחר טהור": ואם הוציאה מלאכתו כלי מסוג אחר לגמרי, נפקעת ממנו הטומאה שקדמה. וכך הוא בכלי פשוט שנעשה בית קיבול, או בבית קיבול שנפרש ונעשה פשוט, או בכלי שנעשה להחזיק דבר אחד ונבנה מחדש להחזיק דבר אחר. שינוי בסדר גודל כזה נחשב שינוי אמיתי, ואין טומאת הכלי הישן עוברת אל הכלי החדש.