כלים, פרק כ"ז, משנה ה'. פרקנו עוסק בבגד, בשק ובעור, ובשיעורים ובמצבים שבהם כלים אלו מקבלים טומאה. משנתנו נוגעת בשאלה קרובה: מה דינו של כלי שכבר בלה מן המלאכה שנעשה לשמה, ועכשיו בעליו רוצה להשתמש בו לישיבה? הישיבה והשכיבה הן הפתח לטומאת מדרס, הטומאה שהזב או הנידה מעבירים לכל דבר המיוחד לנשיאת משקל אדם, ולכן השאלה היא אם ה"קריירה השנייה" של החפץ כמושב מספיקה כדי לעשותו מקבל טומאה.
המשנה פותחת: "בלויי נפה וכברה שהתקינן לישיבה", שיירים בלואים של נפה ושל כברה שבעליהם הכשירם לישיבה. נפה וכברה הם כלי הניפוי והמרקדה, המפרידים בין הדק לגס. משבלו, שוב אין הם יכולים לעשות את מלאכתם, ובעליהם מחליט לייעדם לשימוש אחר לגמרי ולשבת עליהם.
"רבי עקיבא מטמא", רבי עקיבא סובר שהם מקבלים מעתה טומאת מדרס. לדעתו מחשבת הבעלים היא הקובעת: מכיוון שהחליט שהנפה הבלויה הזאת היא מושבו, נעשתה מושב, ומושב הרי הוא בכלל טומאת מדרס.
"וחכמים מטהרין עד שיקצע", חכמים מטהרים אלא אם כן יגזוז ויתקן אותם כך שיהיו ראויים לישיבה באמת. לדעת חכמים אין המחשבה לבדה משנה את החפץ. נדרש מעשה של הכשרה בפועל, עיצוב ממשי של הכלי למושב, ורק אז הוא נכנס לגדר הדברים המקבלים טומאת מדרס.
מן המחשבה עוברת המשנה לשאלת שיעור: "כסא של קטן", כיסא של ילד קטן, "שיש לו רגלים", כיסא הבנוי על רגליים. כיסא כזה דינו "טמא", מקבל טומאה, אף במקרה שהמושב אינו מתרומם טפח מעל הרצפה ("שאין בו גבוה טפח"). אדם גדול לא ימצא תועלת מרובה בספסל נמוך כל כך, אבל נוחות המבוגרים אינה אמת המידה כאן. הכיסא נעשה עבור קטנים, ובעבור הילד המשתמש בו הוא ממלא את תפקידו כמקום ישיבה בשלמות. מכיוון שהוא מושב אמיתי למשתמש בו, הוא בכלל הדברים המקבלים טומאת מדרס.
המשנה מסיימת בבגד: "חלוק של קטן", חלוקו של ילד קטן. דעת רבי אליעזר היא "כל שהוא", שכל שיעור שיהיה דיו. אפילו עטיפה זעירה שנתפרה לתינוק שנולד עושה בדיוק את מה שנעשתה לשמו, מלבישה תינוק, וזה מספיק. הבגד מצד היותו בגד ראוי לטומאת מדרס, שהרי אדם נשען או יושב לפעמים על בגדיו, ולדעת רבי אליעזר חלוק של תינוק הוא בגד לכל דבר, גם אם אין בו אלא מעט אריג.
חכמים חולקים: "וחכמים אומרים", הם דורשים "עד שיהיה בו כשיעור", שיהיה בחלוק השיעור הקבוע, ומוסיפים "ונמדד כפול", שהמדידה תיעשה כשהוא מקופל. השיעור הוא השיעור הרגיל של אותו חומר, בגד או שק וכיוצא בהם, שלושה על שלושה או ארבעה על ארבעה. מכיוון שהחלוק מקיף את הגוף, מקצתו מלפנים ומקצתו מאחור, מדידתו כפול פירושה שכל אחד משני הצדדים צריך להכיל את השיעור הזה בפני עצמו. ביסוד דעתם עומדת הערכה של השימוש בפועל: חלוק של תינוק משמש זמן קצר בלבד עד שהתינוק גדל ממנו, ושימוש חולף כזה אינו מעמיד את האריג ככלי אמיתי שאדם יושב או נשען עליו. לפיכך לדעתם נשאר החלוק טהור עד שיגיע לשיעור הדרוש.
שלושת המקרים של המשנה, כשקוראים אותם יחד, סובבים סביב שאלה אחת: מה הופך דבר למושב או לבגד בעיני ההלכה. רבי עקיבא הולך אחר החלטת הבעלים, חכמים מבקשים שינוי ממשי בגוף החפץ או שיעור קבוע, ובאמצע עומד כיסא הקטן, שאינו זקוק לא למחשבה ולא לתוספת גודל, שכן הוא כבר עושה בדיוק את מה שכיסא אמור לעשות עבור המשתמש בו.