כלים, פרק כ״ג, משנה ה. משנתנו פונה אל עולמו של הדייג ושל הצייד, ושואלת אילו מכליהם נחשבים כלים ממש המקבלים טומאה, ואילו אינם נחשבים כלים.
כדי לעקוב אחר המשנה צריך תחילה לצייר לעצמנו כיצד נעשתה רשת הדייגים. שני חלקים היו לה. בבסיסה חתיכת בגד ארוג, ודרך אותו בגד היו משחילים את החבלים וקושרים אותם, וכך נוצרה הרשת שבה נלכדו הדגים.
לכל חלק דין אחר. הבגד שבבסיס הוא בגד, ובגד מקבל טומאה. אבל מעשה החבלים כשלעצמו אינו מקבל טומאה. אין רואים אותו כבגד ארוג, שהרי רובו חלל, רווחים שבין חבל לחבל. ואין רואים אותו כבית קיבול, שהרי הדגים הנכנסים לתוכו יכולים לצאת חזרה דרך אותם רווחים עצמם. דבר שאינו מחזיק את תוכנו אלא הוא בורח ממנו, אינו כלי קיבול.
הרשת הגדולה
דינה הראשון של המשנה: "החרם טמא מפני הזוטו". החרם, רשת רחבה שפורשים אותה ללכידת דגים, מקבל טומאה, והגורם לכך הוא רצועת האריג שבשוליו התחתונים (הזוטו). מעשה החבלים לבדו לא היה מיטמא לעולם, אך הרשת והבגד יחד הם עצם אחד. משום כך, ברגע שנטמא חלק הבגד, הטומאה אוחזת בכל הכלי, ובכלל זה מעשה החבלים.
המלכודות הטמאות
"הרשתות והמכמרות": רשתות ומלכודות קטנות, שהן סוגרות ממש על החיה, על העוף או על הדג שנלכד בתוכן.
"המדף": מלכודת שהיו פורשים לעופות. לוח היה נסמך על מקל מעל סל קטן, ומתחתיו הניחו מאכל כדי למשוך את העוף. כשבא העוף לחטוף את הפיתיון, הפיל את המקל, הלוח ירד, והעוף נשאר לכוד בתוך הסל.
"והפלצור": מלכודת של עץ שבה החזיקו חיות.
"ומצודות הסכרין": מלכודותיהם של הסוכרים את הנהרות. הדייגים היו מטים את זרם המים כך שהדגים נסחפים לבריכה קטנה. אחר כך היו מרוקנים את הבריכה, והדגים נשארים מוטלים בקרקעיתה ונאספים.
בכל אלו פסקה המשנה טמאין, כלומר הם מקבלים טומאה. כל אחד מהם הוא בית קיבול אמיתי: הוא מחזיק את מה שבתוכו, ומשמש לנשיאת השלל ממקום למקום.
המלכודות הטהורות
"והאכן": מלכודת דגים העשויה כמין תיבה ומצופה מבפנים בחכים. הדייג היה משקיע אותה מתחת לפני המים, והדגים שנכנסו לתוכה נתפסו בחכים.
"והרטוב": מתקן ללכידת עופות. "והכלוב": כלוב שבו נלכד העוף.
שלושת אלו קבעה המשנה טהורין, שכן אין אחד מהם כלי ממש. האכן אינו מחזיק בתוכו כלום: הדגים נשארים תלויים בחכים ואינם מונחים בתוכו. ואילו הרטוב והכלוב, אין אדם נושא בהם עופות ממקום למקום; אין הם משמשים אלא לתפוס את העוף במקום שנחת בו.
זה הכלל העובר בכל המשנה: כדי שכלי עץ יהיה מקבל טומאה, לא די בכך שיוכל להחזיק את תוכנו. צריך שיהיה משמש גם להעביר אותו, שיהיה ניטל ממקום למקום עם מה שבתוכו. מתקן שאינו אלא תופס ומעכב, ואינו מוליך, נשאר טהור.