כלים, פרק כ"ב, משנה ה. הפרק הזה עוסק בכלי הבית, בשולחנות ובכיסאות ובספסלים, ובשאלה מה נעשה בדין הטומאה שלהם כאשר נשבר מהם חלק או ניטל מהם חלק. משנתנו נוטלת מקרה אחד מסוים: כיסא שאבד חלק ממשטח הישיבה שלו.
כדי להבין את המקרה צריך קודם לצייר לעצמנו את הכיסא כדרך שהיה בנוי בימי המשנה. הרגליים שלו לא היו מוטות דקים כפי שאנו מדמיינים רגליים בימינו, אלא לוחות רחבים, והלוחות הללו עמדו בשלושה מצדי הכיסא ויצרו מעין תיבה פתוחה. על גבי שלושת הלוחות היה הנגר מניח שלוש רצועות עץ דקות, הן החיפויים, ואותן רצועות יחד היו משטח הישיבה שאדם יושב עליו. פעמים היו החיפויים נחתכים ארוכים, וקצותיהם בולטים ויוצאים מעבר לצידי הכיסא, ופעמים היו נחתכים במידה מדויקת, וקצותיהם מונחים בקו אחד עם הלוחות שתחתיהם. ההבדל הקטן הזה במעשה הנגרות הוא כל עיקר הדין במשנתנו.
וכך לשון המשנה: "כסא שלא היו חיפוייו יוצאין וניטלו", כלומר כיסא שנבנה בחיפויים שלא בלטו מעבר לצדדיו, וניטלו ממנו כמה מאותם חיפויים. משנחסר חלק ממשטח הישיבה, אין אדם יכול לשבת עליו כראוי מלמעלה כדרך שנעשה לכך, והיינו סוברים שפסק מלהיות כלי כל עיקר. אך פסק המשנה הוא להיפך: "טמא", הכיסא עדיין מקבל טומאה.
ומפני מה? מבארת המשנה: "שכן דרכו להיות", שכך היא דרכו של כיסא מעין זה, "מטהו על צדו ויושב עליו": מטים אותו על צידו ועושים מאחד מצדדיו מקום ישיבה. זכור שהמסגרת אינה אלא תיבה פתוחה העשויה משלושה לוחות רחבים, וכשנפגם מקום הישיבה שלמעלה אין הבעל משליך את הכיסא, אלא מעמידו על אחד מאותם לוחות ויושב שם. נמצא שהחפץ ממשיך למלא בדיוק את התפקיד שלשמו נעשה, להושיב עליו אדם, וכל זמן שהכלי ממשיך לעשות את מלאכתו הוא נשאר בכלל הדברים המקבלים טומאה.
עכשיו נבין מדוע דקדקה המשנה לתאר את החיפויים כשאינם יוצאים. דווקא מפני שהחיפויים נחתכו בקו אחד עם הצדדים, אין דבר המעכב כשמטים את הכיסא, והוא נשען על צידו בשווה ואדם יכול לשבת עליו. אבל אם היו החיפויים בולטים מעבר לצדדים, היו קצותיהם היוצאים מונעים מלהניחו כך, ולא הייתה נשארת שום דרך להשתמש בו לישיבה. הקצה החתוך בשווה, אותו פרט שקט במעשה הנגר, הוא שמשאיר את הכיסא הזה בשימוש ומשאירו מקבל טומאה.