כלים, פרק כ, משנה ה. המשנה הקודמת עסקה בחפץ המחובר לקרקע ואף על פי כן נשאר ראוי לקבל טומאה. משנתנו ממשיכה באותו קו ומביאה שלושה מצבים נוספים שבהם כלי נקבע בתוך מבנה או בתוך רהיט שאינו מיטלטל. השאלה בכל אחד מן המקרים אחת היא: האם הכלי ביטל את זהותו העצמית ונעשה חלק מן הבניין (או חלק מאותו חפץ גדול שאינו זז ממקומו), ואז הוא טהור, או שהוא עומד עדיין בפני עצמו ככלי, ואז הוא מקבל טומאה?
כופת הקבועה בנדבך
המשנה פותחת ב"כופת שקבעו בנדבך". כופת הוא גוש עץ כבד שנחצב ועוצב לשמש כספסל, וכאן קבעו אותו אדם בתוך שורת אבנים או לבנים שבכותל. המקרה מוצג בשתי צורות. הראשונה, "קבעו ולא בנה עליו": הגוש הוצב בכותל כדי להישאר שם לתמיד, אך לא בנו עליו מלמעלה כלום, ולכן פניו מגולים ואדם יכול עדיין לשבת עליו. הצורה השנייה היא ההיפוך: "בנה עליו ולא קבעו", הניחו נדבכים נוספים על גבי הגוש עד שאינו ראוי עוד לישיבה, ואילו הגוש עצמו לא הוקבע בכותל בקביעות כלשהי.
בשני המקרים הללו פוסקת המשנה "טמא": הכופת עדיין מקבלת טומאה. אף שהיא עומדת בתוך כותל, אין הכותל בולע אותה. במקרה הראשון תפקידה כמושב שלם ועומד, שהרי היא פנויה וראויה לישיבה. במקרה השני, אף שאין לשבת עליה עוד, חיבורה אינו אלא חיבור לשעה, ולפיכך לא נעשתה באמת חלק מן הכותל והיא נשארת כלי בפני עצמו. ומאחר שהיא מושב, היא מקבלת טומאה במגע וגם טומאת מדרס.
"קבעו ובנה עליו": קבע את הגוש בכותל בקביעות וגם בנה עליו מלמעלה, הדין הוא "טהור". כאן איבד הגוש את עמידתו העצמית לחלוטין. מעתה אינו אלא חלק מן הכותל, ומאחר שכותל אינו מקבל טומאה, אף גוש זה אינו מקבל.
מפץ הקבוע בקורות התקרה
לאחר מכן עוברת המשנה ל"מפץ שנתנו על גבי הקורות". מפץ הוא מחצלת קלועה מקנים, ומאחר שאדם נשכב ונשען עליה, היא מן החפצים המקבלים טומאת מדרס. כאן פרשו את המפץ על קורות העץ הנושאות את גג הבית. שוב מוצגות שתי צורות. באחת, קבעו את המפץ במסמרים אל הקורות ("קבעו") אך לא נתנו עליו את שכבת הטיח של התקרה, היא ה"מעזיבה". בשנייה, נתנו עליו את המעזיבה, אך את המפץ עצמו לא קבעו.
בשני המקרים הדין "טמא", המפץ עדיין מקבל טומאה. בכל אחד מן המצבים הללו אפשר לסלק את המפץ בנקל, ולכן אין רואים אותו כמי שנעשה חלק מן הגג. הוא שומר על זהותו ככלי העשוי לשכיבה, ולפיכך הוא מקבל טומאת מדרס.
האפשרות השלישית היא שעשה את שניהם: קבע את המפץ בקורות ("קבעו") וגם כיסה אותו במעזיבה. בזה הדין "טהור". עקירת המפץ ממקומו בשלב הזה דורשת מאמץ ממשי, ולכן הוא נבלע באמת בתוך הגג. והגג, שהוא מחובר לקרקע, אינו בגדר קבלת טומאה, ואף המפץ הזה דינו כדינו.
קערה שקבעה בשידה או במגדל
המקרה החותם עוסק ב"קערה", כלי אכילה, שאדם קבעה ("שקבעה") ב"שידה", ב"תיבה" או ב"מגדל", כלומר בארגז, בתיבה גדולה או בארון. המשנה מדברת ברהיטים מסוג זה שנעשו בגודל כזה שאין מטלטלים אותם, וכלי שאינו מיטלטל אינו מקבל טומאה מעיקרו. השאלה שלפנינו היא מה דינה של הקערה הקבועה בו.
"כדרך קבלתה, טמאה." אם קבע את הקערה בכיוון שבו היא משמשת בפועל, פיה למעלה כך שאפשר עדיין לתת בה אוכל ולאכול ממנה, היא מקבלת טומאה. שימושה לא נפגע כלל; קערה היא כשהייתה, ולפיכך אין רואים אותה כמי שנטמעה ברהיט שהיא קבועה בו.
"שלא כדרך קבלתה, טהורה." אם קבעה באופן המונע ממנה למלא את תפקידה, כגון שהפכה על פיה, היא טהורה. אין היא נחשבת עוד לקערה בפני עצמה, אלא לחלק מאותו ארגז, תיבה או ארון. ומאחר שאותם חפצים גדולים עצמם אינם בגדר קבלת טומאה, אף הקערה הקבועה בהם אינה בגדר זה.
בשלושת המקרים כולם עובדת המשנה באמת מידה אחת: עד כמה נבלע החפץ בתוך המבנה. במקום שהחיבור הוא לתמיד והתפקיד המקורי ניטל ממנו, הכלי בטל ולא נשאר אלא הכותל, הגג או התיבה שאינה מיטלטלת, ואף אחד מהם אינו מקבל טומאה. אבל כל זמן שהחיבור רופף, או שהחפץ ממשיך למלא את התפקיד שנעשה לשמו, הוא שומר על מעמדו ככלי ונשאר מקבל טומאה.