כלים, פרק ב, משנה ה. הפרק כולו עוסק בכלי חרס ובשאלה אילו מהם מקבלים טומאה בכלל. משנתנו פונה אל משפחת חפצים שיושבת בדיוק על הגבול: הכיסויים. כיסוי אינו כלי קיבול, הוא מה שסוגר את הכלי. ואף על פי כן כיסויים רבים של חרס נעשו מעוגלים או חלולים מצדם הפנימי, ובאותו רגע שהופכים אותם הם נראים ממש כקערה קטנה. האם הם כלים או לא?
המשנה פותחת בכיסויי הכדים: "כיסוי כדי יין וכדי שמן", הכיסויים של כדי היין ושל כדי השמן, "וכיסוי חביות נירות", והכיסויים של החביות הנקראות נירות, שהיו גבוהות וחלולות מבפנים ואף הן יכולות להחזיק דבר לאחר שהופכים אותן. ובכל אלה הדין הוא "טהורין", טהורים הם ואינם מקבלים טומאה.
ומדוע לא? מפני שכל תכליתם להיות מונחים כשהצד החלול פונה למטה, על פי הכד. אף שצורתם מאפשרת זאת, אין החפץ הזה עומד לשמש ככלי קיבול. ובכלי חרס דקדקה התורה: כלי חרס נטמא רק כשהטומאה נכנסת "אל תוכו", אל חללו הפנימי. לשון זו מלמדת שהתוך צריך להיות תוך שיש לו שימוש. וכאן אין לתוכו של הכיסוי תפקיד משלו כלל; אין החפץ אלא כיסוי בעלמא.
מיד מוסיפה המשנה תנאי: "ואם התקינן לתשמיש, טמאין". ייחד הבעלים אחד מן הכיסויים הללו לשמש ככלי קיבול, נכנס הוא לגדר כלים המקבלים טומאה. ושים לב מה נדרש לאותו ייחוד. לא ניקבו בו נקב, לא גרעו ממנו דבר, לא עשו בו צורה חדשה, ואף עתה יכול הוא לסגור את הכד בכל עת שירצה. מה שהשתנה הוא דעתו בלבד, החלטה על התפקיד שימלא החפץ מכאן ולהבא. אותה החלטה כשלעצמה נותנת לחלל תכלית, והכיסוי נעשה כלי.
מכיסויי הכדים עוברת המשנה לכיסוי של אילפס: "כיסוי הלפס", שצורתו מעוקלת פנימה. שני דברים מוציאים אותו מדיני טומאה: "בזמן שהוא נקוב", כשיש בו נקב, "ויש לו חידוד", או שבולט ממנו חוד חד. בשני המצבים הדין הוא "טהור". כל אחד מן הדברים הללו פוסל את הכיסוי מלשמש כלי קיבול גם לאחר שיהפכוהו. הנקב נעשה כדי שיצאו בו אדי הבישול, וכיסוי שיש בו פתח אינו מחזיק דבר, שכל הנשפך לתוכו יוצא מיד. וחוד הבולט באמצע אינו מניח בסיס ישר שהכיסוי ההפוך יעמוד עליו, ולפיכך הוא מתהפך ואינו משמש כקערה. כיסוי כזה טהור לעולם ואין בו שום אפשרות לקבל טומאה.
ולעומת זה: "ואם אינו נקוב", ואם אין בו נקב, "ואין לו חידוד, טמא", ואין בולט ממנו חוד, שכשהופכים אותו מתקבל משטח ישר ומיוצב, הרי הוא מקבל טומאה. והטעם הנאמר הוא "מפני שהיא מסננת", שהמבשלת מסננת, "לתוכו את הירק", את הירק לתוכו. בשעת הבישול היא מוציאה את הירק ומניחה אותו על הכיסוי ההפוך כדי שיזובו ממנו המשקין, וכך דרך המטבח. הרי שאף שנעשה החפץ לסגור בו את הקדרה, אותו מעשה סינון פשוט הוא שימוש אמיתי של קיבול, והוא עושה את הכיסוי כלי הראוי להיטמא.
רבי אליעזר בר צדוק מצביע על מלאכה שגרתית אחרת, "מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי": הכיסוי נחשב כלי קיבול מפני שבעלת הבית שופכת עליו את הרונקי כדי לכתוש אותה. רונקי הם ירקות שנתבשלו עד שנדבקו יחד לגוש רך אחד. היתה הופכת את הכיסוי, מרוקנת עליו את הגוש הזה, וכותשת אותו שם.
ואין כאן מחלוקת. התנא הראשון ורבי אליעזר בר צדוק שווים בדעתם שכיסוי אילפס חלק ובלתי נקוב מקבל טומאה; נחלקו רק בזיהוי המלאכה הביתית שנותנת לצד החלול תכלית משלו. ומשעה שהחלל משמש בפועל לתכלית, יצא החפץ מגדר כיסוי בלבד. כלי הוא, וכל כלי עומד תחת הלכות טומאה וטהרה.