כלים, פרק י"ט, משנה ה. המשנה ממשיכה לעסוק במזרן, אותה יריעת אריג ארוכה הנכרכת סביב מסגרת המיטה ונמתחת עליה, כדי שהמסגרת תחזיק מעמד והמזרן ישא עליו את המצע. כאן בוחנת המשנה מה דינו של מזרן שנכרך על מיטה שכבר היתה טמאה, ומה דינו לאחר שהותר ונפרד ממנה. מסתבר שהתשובה תלויה כולה בחומרת טומאתה של המיטה.
המקרה הראשון: מיטה שיש עליה טומאת מדרס, הטומאה שהמיטה מקבלת כאשר מי שהוא עצמו אב הטומאה מכביד עליה במשקלו. לשון המשנה: "מטה שהיתה טמאה מדרס", כלומר כבר רבצה עליה טומאת מדרס, "וכרך לה מזרן", כרכו סביב מסגרתה מזרן, "כולה טמאה מדרס": כל היחידה כולה טמאה טומאת מדרס. מזרן שנכרך על המיטה אינו עוד חפץ עומד בפני עצמו, אלא משמש כחלק מן המיטה, וחלק נידון כדין הכלי שהוא משמש. המיטה והמזרן הם מעתה דבר טמא אחד.
עתה מפרידים ביניהם: "פירשה", הותר המזרן והוסר, "היא טמאה מדרס", המיטה נשארת בטומאת מדרס שלה, "והמזרן מגע מדרס", ואילו המזרן נשאר במעמד הקל יותר של דבר שנגע במדרס. מדוע? משנפרד, שוב אינו חלק מן המיטה, ואי אפשר עוד לדונו כמותה. אך נגיעה ודאי היתה כאן, ומיטה שיש עליה טומאת מדרס דינה כאב הטומאה, מקור ראשוני של טומאה. וכל הנוגע באב הטומאה יורד למדרגת ראשון לטומאה, וזהו בדיוק מעמדו של המזרן שהוסר.
המקרה השני: מיטה שקיבלה טומאה בת שבעה ימים: "היתה טמאה טומאת שבעה", טמאה טומאת שבעה, "וכרך לה מזרן, כולה טמאה טומאת שבעה". דמיין מת שהיה מוטל על אותה מיטה. המת אב הטומאה, ובנגיעה כזו קיבלה המיטה טומאה לשבעה ימים. לאחר מכן עברה המיטה את טהרתה, ואחר כך כרך אדם מזרן על מסגרתה. וכיון שהמזרן נחשב עתה חלק מן המיטה, טומאת שבעה חלה על שניהם כאחד.
וכשהם נפרדים: "פירשה", המזרן מוסר, "היא טמאה טומאת שבעה", המיטה נשארת בטומאת שבעה שלמה, "והמזרן טמא טומאת ערב", ואילו המזרן טמא רק עד השקיעה. הנימוק חוזר על עצמו. משנפרד מן המסגרת, שוב אין לדונו כחלק ממנה. ואף על פי כן נגע במיטה, ומיטה שנטמאה במת דינה כאב הטומאה, ולכן יורד המזרן למדרגת ראשון, שטומאתו פוקעת בערב.
המקרה השלישי עובר למיטה שלא הגיעה כלל למדרגת אב הטומאה, אלא עומדת רק במדרגת ראשון: "היתה טמאה טומאת ערב", המיטה טמאה עד הערב, "וכרך לה מזרן, כולה טמאה טומאת ערב". נניח שהמיטה נגעה בשרץ, אחת מאותן בריות שנבלתן מטמאה. נגיעה כזו עושה את המיטה ראשון, טמאה עד השקיעה. אחר כך נכרך מזרן על המסגרת, וכיון שהוא משמש עתה כחלק מן המיטה, המיטה והמזרן כאחד טמאים עד הערב.
כאן התוצאה שונה: "פירשה", הותר המזרן, "היא טמאה טומאת ערב", המיטה נשארת טמאה עד הערב, "והמזרן טהור": המזרן טהור לגמרי. משנפרד אינו יכול עוד להיות שותף למדרגתה של המיטה, והפעם הנגיעה שנגע בה אינה פועלת מאומה. מאחורי הדבר עומד כלל שכדאי לקבוע בזכרון: ראשון אינו מטמא כלים. הוא מטמא אוכלין ומשקין, אבל כלי אינו בהישג ידו. וכיון שמיטה זו לא עלתה מעולם מעל מדרגת ראשון, והמזרן הריהו כלי, יוצא המזרן טהור.
בסיכומם של דברים, שלושת המקרים מצטרפים לתמונה פשוטה אחת. כל עוד המזרן כרוך על המסגרת אין הוא אלא חלק מן המיטה, ונושא כל טומאה שהמיטה נושאת. משהוסר, נותרת שאלה אחת בלבד: מה מסוגלת מיטה זו לטמא במגע? במקום שהמיטה עומדת במדרגת אב הטומאה, בין מחמת מדרס ובין מחמת מת, נעשה המזרן ראשון וטמא עד הערב. ובמקום שהמיטה עצמה אינה עולה למעלה ממדרגת ראשון, יוצא המזרן טהור.