כלים, פרק י"ז, משנה ה. המשניות הקודמות קבעו אחד השיעורים המוכרים ביותר בכל מסכת כלים: נקב בשיעור רימון. משנפחת הכלי כדי כך, שוב אינו משמש ככלי, תורת כלי בטלה ממנו, ומכאן ואילך הוא טהור. משנתנו שואלת את השאלה המתבקשת: כשאמרו חכמים "רימון", באיזה רימון מדובר? הרי הרימונים גדלים בגדלים שונים ומשונים.
עונה המשנה: "הרימון שאמרו, לא קטן ולא גדול, אלא בינוני". הרימון שעליו חוזרים ומדברים בהלכות הללו אינו קטן ואינו גדול במיוחד, אלא רימון בינוני. זהו הקנה שבו מודדים את הנקב שבכלי.
ואם כן, למה הוזכרו רימוני באדן?
לאחר שנקבע שהמידה נמדדת ברימון בינוני, מקשה המשנה: "ולמה הוזכרו רימוני באדן?" באדן היה מקום בארץ ישראל שהתפרסם ברימונים גדולים במיוחד, וחכמים אכן מזכירים את "רימוני באדן" בהקשר של הלכה מסוימת. אם השיעור שלנו נלמד מרימון בינוני רגיל, לאיזו הלכה נתייחדו אותם רימונים גדולים של באדן?
התשובה הנאמרת כאן היא: "שיהיו מקדשין כל שהן", כלומר שהם אוסרים את התערובת בכל שיעור שהוא. נניח שיש רימון אסור, למשל רימון שגדל בשלוש השנים הראשונות של העץ והוא ערלה, או רימון שגדל בכרם ונעשה כלאי הכרם. אם נפל רימון אסור אחד כזה לתוך רימונים מותרים ואין אנו יכולים עוד להבחין ביניהם, כל התערובת אסורה, ואפילו נפל לתוך אלף מותרים.
חומרה זו, אומרת המשנה, נאמרה דווקא ברימוני באדן. ברימונים רגילים היו חלים דיני הביטול הרגילים, והתערובת הייתה מותרת. אבל רימון של באדן היה פרי חשוב ויקר ערך, והכלל הוא שדבר חשוב אינו בטל. הוא שומר על זהותו בתוך התערובת ואוסר את הכול. "דברי רבי מאיר", כל ההסבר הזה הוא שיטתו של רבי מאיר.
שלוש דעות נוספות
הדעה השנייה היא של רבי יוחנן בן נורי, שנותן טעם אחר: "לשער בהן את הכלים". לדעתו התייחדו פירות באדן לתכלית אחת בלבד: הם המידה שבה משערים את הנקב שבכלי. בכך הוא חולק על ההנחה שבראש המשנה. לפי הבנתו אין משערים את הנקב ברימון בינוני, אלא ברימונים הגדולים של באדן, והם הם הרימונים שעליהם דיברו המשניות הקודמות מתחילתן.
"רבי עקיבא אומר: לכך ולכך הוזכרו, לשער בהן את הכלים ויהיו מקדשין כל שהן". רבי עקיבא מצרף את שתי הגישות. רימוני באדן הוזכרו לשתי התכליות: להיות שיעור לנקבי הכלים, וגם לדין שהם אוסרים את התערובת בכל שיעור שהוא.
ואז באה דעה רביעית. "אמר רבי יוסי" (ויש נוסחאות במשנה המייחסות את הדין לרבי יהודה): "לא הוזכרו רימוני באדן וחציריי גבע אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום". לא שני הדינים שנידונו עד כה הם הטעם שהוזכרו רימוני באדן. הם נזכרו, יחד עם החציר (כרישין) של מקום הנקרא גבע, לשם הלכה אחת בלבד, והיא מדיני מעשר: משני הפירות הללו יש להפריש מעשר ודאי, בכל מקום.
מעשר ודאי ודמאי
כדי להבין זאת דרוש לנו המושג דמאי. הקונה פירות מעם הארץ, אדם שאינו בקיא בהלכה ואינו נאמן בדברים אלו, חייב להפריש מעשר בעצמו, שכן הוא מניח שהמוכר לא הפריש. אבל באמת הוא עומד בפני ספק: אפשר שאנו חושדים בעם הארץ יותר מן הראוי, ואפשר שאכן עישר את פירותיו. לפיכך המעשר המופרש במקרה כזה נקרא דמאי, מעשר של ספק, ויש לו את ההשלכות ההלכתיות של מצב שאינו ודאי.
רימוני באדן וחציריי גבע הם היוצא מן הכלל. הפירות הללו באו מן הכותים, ציבור שקיבל על עצמו את היהדות אך לא קיים את מה שהתורה מחייבת, וידוע היה שאין הם מעשרים את פירותיהם. לפיכך הקונה אחד משני הפירות הללו ומעשרו, מפריש מעשר ודאי ולא דמאי. לפי דעה זו, זהו כל הטעם שהזכירו חכמים את פירותיהם של שני המקומות האלה, והדין אינו נאמר אלא בשני פירות אלה בלבד: רימוני באדן וחציריי גבע.
משנתנו מותירה אותנו אפוא במחלוקת קטנה שהשלכותיה רחבות. שיעור הנקב כרימון, הקובע אם הכלי נשאר כלי בכלל, תלוי בזיהוי איזה רימון התכוונו חכמים, ואותו פרי מפורסם עצמו עומד גם במרכז שאלות של ביטול תערובת ושל הפרשת מעשרות.