כלים, פרק ט"ז, משנה ה. שני כללים שנקבעו במשניות הקודמות מתאחדים כאן במקום אחד. הכלל הראשון: כלי עץ או כלי עור נכנסים לתורת טומאה רק אם אדם יכול להגביה אותם ולטלטלם, ולא רק כשהם ריקים. צריך שיהיו ניטלים כשהם מלאים במשאם. אם הכלי גדול כל כך שאם ימלאוהו ויבואו להרימו הוא יתפרק, אין הטומאה נוגעת בו כלל. הכלל השני: דבר נחשב כלי רק אם נעשה לשימוש לאורך זמן. כל מה שנעשה לשימוש חד פעמי ואחר כך נזרק, אינו נכנס כלל לגדר כלי. משנתנו לוקחת את שני השיעורים האלה ומחילה אותם על שורה של סלים קלועים.
המשנה פותחת: "פטליא טמאה". פטליא היא סל קטן הקלוע מנצרי ערבה שבו נותנים גרוגרות, והיא מקבלת טומאה. שני התנאים מתקיימים בה. הסל אכן מחזיק את מה שבתוכו, אפשר להגביהו ולטלטלו כשהוא מלא בלי שיתפרק, ובעליו ימשיך להשתמש בו עונה אחר עונה.
"וחסינא טהורה". החסינא, לעומת זאת, נשארת טהורה. זה סל עצום הקלוע מענפי קוצים שבו מוליכים טיט. אין חולק שהוא בית קיבול, ואף על פי כן אין לטומאה אחיזה בו, שכן מרגע שהוא מלא אי אפשר להזיזו ממקומו בלי שיתפרק. כל דבר שמתמוטט תחת משאו כשאדם בא לטלטלו אינו כלי לעניין זה.
"סגניות של עלין טהורות". כאן עוברת המשנה לכלל השני. סגניות הן סלסלות קטנות כמין קערות שמניחים על פירות כגון תאנים וענבים כדי להגן עליהם. כשהן עשויות מעלים הן טהורות, שהרי כיסוי כזה מעולם לא נועד להתקיים. הוא עושה את שלו לשעה ואחר כך נזרק, ודבר שאינו עשוי להתקיים אינו כלי.
"של נצרים טמאות". קח אותן קערות כיסוי עצמן וקלע אותן מסיבי דקל, ועכשיו הן מקבלות טומאה. נצרים כאלה מחזיקים מעמד, ובעליהן ישוב וישתמש באותם כיסויים להגן על פירותיו שנה אחר שנה. מכיוון שהם עשויים לקיום, הרי הם כלים ממש, והטומאה נאחזת בהם.
המקרה הבא במשנה הוא ה"חותל", סל קטן הקלוע מעלי דקל רכים, שבו מניחים תמרים כדי שיגמרו להתבשל ואחר כך מוציאים אותם. על סל כזה אומרת המשנה "שהוא נותן לתוכו ונוטל מתוכו, טמא": כל זמן שבעליו יכול להכניס את התמרים ואחר כך להוציאם משם, הוא מקבל טומאה, שהרי זה בית קיבול שממשיך לשמש אותו פעם אחר פעם.
אבל המשנה ממשיכה, "ואם אינו יכול", אם אין לו דרך להגיע אל התמרים אלא בקריעת הסל או בפירוק הקליעה שלו, אז, כלשון סיום המשנה, "עד שיקרענו או עד שיתירנו, טהור". סל כזה משמש פעם אחת ונהרס בעצם מעשה הפינוי שלו. עטיפה חד פעמית כזאת אינה זוכה מעולם למעמד של כלי, ואין הטומאה שורה עליה.
נמצא שהמשנה מציגה ארבעה כלי קיבול מוכרים בזוגות, וכל זוג מדגים אחד משני התנאים. סל הערבה מול סל הקוצים מלמד שכלי צריך להיות ניטל כשהוא מלא, וכיסויי העלים מול כיסויי נצרי הדקל, ועמם שני סוגי סלי התמרים, מלמדים שכלי צריך להיות עשוי לקיום.