כלים, פרק ט"ו, משנה ה. המשנה עוברת עתה לרחתות (מגרפות) העשויות עץ, ושואלת על כל אחת מהן שאלה פשוטה: האם רחת זו מקבלת טומאה או לא. חלק מן הרחתות שימשו לזרייה, כלומר להפרדת הקטניות הכתושות מקליפותיהן. הפועל היה נותן את הקטניות שלא נוקו בבית הקיבול של הרחת וזורק אותן למעלה. החלק הקל שאין בו צורך היה נישא ברוח, והגרעינים והקטניות הכבדים היו נופלים בחזרה אל תוך בית הקיבול. משנתנו מונה כמה סוגי רחתות של עץ ומבררת את דין הטומאה של כל אחת ואחת.
הרשימה נפתחת ב"רחת של גרוסות טמאה": רחת של הגרוסות, כלומר של הפועלים הטוחנים קטניות, מקבלת טומאה. במלאכתם החלל שברחת עושה עבודת קיבול ממש, שהרי הם נותנים בו את הקטניות ומערים אותן אחר כך אל הריחיים. וכיוון שהחלל משמש להחזקת התבואה, הרי זו כלי עץ שיש לו בית קיבול, וכל כלי עץ שעשוי כך ראוי לקבל טומאה.
"של אוצרות טהורה". רחת המשמשת באוצר, במחסן התבואה, נשארת טהורה. תפקידה אחר לגמרי: התבואה מונחת שטוחה על הרצפה, והפועל גורר את הרחת כדי לכנס את הגרעינים לערימה אחת. הוא דוחף את התבואה ואינו נושא אותה. אמנם החלל יכול בוודאי להחזיק תבואה, אבל לא לשם קיבול נעשתה רחת זו, ולפיכך אין הטומאה נאחזת בה כלל.
"של גיתות טמאה". רחת של גת מקבלת טומאה. בה מפנה הפועל את הזגים והחרצנים של הענבים, ובמלאכה זו החלל משמש כבית קיבול ממש, שהוא אוסף בו את השיריים כדי שאפשר יהיה להוציאם מן הגת. וכיוון שהחלל משמש לקיבול בדיוק כפי שנועד לכך, רחת זו מקבלת טומאה.
"של גרנות טהורה". רחת שמשתמשים בה בגורן נשארת טהורה. המלאכה כאן היא שוב מלאכת כינוס: התבואה המפוזרת נדחפת ומתקבצת לערימה אחת. אין החלל משמש בית קיבול לעולם, ולכן אין הטומאה חלה עליו, בדיוק כמו ברחת של האוצר. אוצר וגורן מקומות שונים הם, אך לעניין הלכה זו דרך השימוש זהה בשניהם: אין מחזיקים דבר בחלל, ובמקום שאין קיבול אין טומאה.
עכשיו מנסחת המשנה את הכלל המכריע בכל המקרים הללו: "זה הכלל", וכעת הכלל הגדול, "העשוי לקבלה טמא, לכינוס טהור": כל שנעשה לשם קיבול מקבל טומאה, וכל שנעשה לשם כינוס נשאר טהור. רחת שנעשתה כדי להחזיק בה תבואה מקבלת טומאה; רחת שנעשתה רק כדי להעביר תבואה ממקום למקום נשארת טהורה, אף שיש בה חלל הראוי לגמרי להחזיק בו דברים. הקובע אינו מה שהרחת מסוגלת לעשות, אלא המטרה שלשמה נעשתה.