כלים, פרק י״ד, משנה ה׳. המשנה הקודמת מנתה את חלקי המתכת שבעגלה הנמשכת בשוורים, אותם חלקים הנחשבים כלים ממש ולפיכך מקבלים טומאה. משנתנו הופכת את הרשימה ומציגה את הצד השני: חלקי המתכת המחוברים לאותה עגלה עצמה שאינם מקבלים טומאה כלל. משם היא עוברת לשני נושאים נוספים: מנעלי המתכת שנותנים לבהמה, והרגע שבו סכין שהעלתה חלודה חוזרת לתורת כלי.
פותחת המשנה: "הטהורין שבעגלה", אלו הם חלקי העגלה שנשארים טהורים.
עול של עץ המצופה מתכת
"העול המצופה", עול העשוי עץ שפניו מחופים במתכת. עול שנעשה כולו מתכת הוא כלי ומקבל טומאה, אבל כאשר עיקרו של העול קורה של עץ והמתכת אינה אלא ציפוי המונח עליו, המתכת בטלה אל העץ, ועול כזה אינו מקבל טומאה.
כנפיים לנוי, שפופרות ואוגים
"וכנפיים העשויות לנוי", הבליטות שבקצות הקנה הרוחבי, כאשר נעשו לשם יופי בלבד. אילו היו משמשות לקשור את הבהמה בעול היו חלקי מתכת מעשיים, אבל כאן אין להן שום חלק ברתימה והן קיימות לנוי בלבד.
"ושפופרות המשמיעות את הקול", אותן שפופרות קטנות המוציאות קול. בהילוך הבהמה הן מתדפקות זו בזו ומשמיעות צלצול קל ונעים. אין בהן שום תועלת מעשית לעגלה ולא לנוהג בה; הן רק עושות את הדרך נעימה לאוזן.
"והאוג שבצד צוארי בהמה", הזוגים התלויים משני צדי הצוואר של כל בהמה בצמד. תפקידם, ככל הדברים שנמנו כאן, אינו אלא נוי.
חישוק הגלגל, הטסים והציפויים
"הסובב של גלגל", הרצועה המקיפה את הגלגל: חישוק המתכת המורכב סביב גלגל העץ כדי להגן עליו מפני אבני הדרך.
"הטסים", לוחיות המתכת התלויות מן העול לנוי.
"והציפויים", כלומר טבלות המתכת המחפות את חלקי העץ שבעגלה לשם נוי.
"ושאר כל המסמרות", וכן כל שאר המסמרים שבעגלה, והכוונה לאותם שנתקעו לנוי ולא לאלה המחזיקים את חלקי העגלה יחד. על כל הפרטים שנמנו ברשימה זו פוסקת המשנה: "טהורין", אין אחד מהם ראוי לקבל טומאה.
שני הטעמים שביסוד הרשימה
שני כללים שונים פועלים כאן. עול העץ המצופה והחישוק שסביב הגלגל הם מקרים של מתכת הבטלה אל העץ שהיא מחפה; העץ הוא עיקר החפץ, ולמתכת אין מעמד עצמאי של כלי. כל השאר שונה: אותם חלקים קיימים אך ורק ליופי, לנוי, או להשמעת קול נעים. אין הם עומדים לשמש את האדם, וחפץ שאינו משמש שימוש אינו מגיע לתורת כלי המקבל טומאה.
מנעלי מתכת לבהמה
עתה עוברת המשנה למנעלים שקושרים לבהמה כדי שלא ייפגעו פרסותיה. ולשונה: "סנדלי בהמה של מתכות", סנדלי בהמה העשויים מתכת, ובהם היא פוסקת "טמאין", מקבלים טומאה; אבל "של שעם, טהורין", אלו הקלועים מקנים אינם מקבלים טומאה.
ודבר זה צריך ביאור, שהרי כלל הוא שכלי שכל תפקידו לשמש בהמה ולא אדם אינו מקבל טומאה. אלא שלמנעל המתכת היה שימוש נוסף: אנשי הצבא בשדה הקרב היו ממלאים סנדל כזה מים ושותים ממנו. ומתוך שהוא משמש בכך את האדם, הרי הוא כלי ומקבל טומאה. ואילו מנעל הקלוע מקנים לא היו החיילים שותים בו לעולם, ואין בו שום שימוש לאדם, ולכן הוא נשאר טהור.
מאימתי חוזרת הסכין המתוקנת להיות כלי?
סיפא של המשנה עוסקת בכלי חיתוך. כאשר החלודה אכלה את הלהב עד שאינו יכול לעשות את מלאכתו, איבד החפץ את תורת כלי ואין הטומאה חלה עליו. חזר אדם ותיקנו, חוזר לו מעמדו. וזה שהמשנה באה ללמד עתה: מהי נקודת הזמן המדויקת בתהליך התיקון שבה מתרחש השינוי, שהיא בעצם השאלה מאימתי הלהב ראוי לשימוש שוב.
"הסיף מאימתי מקבל טומאה?", מאיזה שלב חוזרת חרב שהעלתה חלודה לכלל הדברים המקבלים טומאה, כלומר, מאימתי היא כלי מחדש? ומשיבה המשנה "משישופנו", מיד כשישופנו בשופין. משגמר האומן להחליק את פניה והחזירה למצב מוגמר, ראויה היא לתפקידה, והטומאה חלה עליה מכאן ולהבא.
"והסכין משישחיזנה", אבל סכין שהעלתה חלודה אינה מקבלת טומאה אלא משהשחיזוה ממש. שיפוי פניה להחלקה אינו מספיק בה, לפי שאין הסכין יכולה לעשות את מלאכתה כלל אלא אם כן יש ללהב עצמו חוד.
בסך הכל מלמדת אותנו המשנה קנה מידה אחד ועקבי. חתיכת מתכת נחשבת כלי כשהיא משמשת את האדם באמת: לא כשהיא רק מנאה, לא כשהיא רק מנעימה לאוזן, לא כשהיא רק מחפה עץ שהוא העושה את המלאכה, ולא בעודה מוטלת חלודה ואינה ראויה לשימוש. ברגע שנעשתה מוכשרת לשימושה שלה, אם בשיפוי פניה ואם בהשחזת חודה, היא נכנסת לעולם הטומאה והטהרה.