כלים, פרק י"ג, משנה ה. המשנה ממשיכה את הדיון של הפרק בכלי מתכת שנשברו או נתקלקלו, ובכל מקרה שואלת אם נשאר בהם שימוש די הצורך כדי שייחשבו עדיין כלי המקבל טומאה. הנושא כאן הוא מחטים של מתכת.
למחט של מתכת יש בדרך כלל שני חלקים פועלים. יש את העין (החור, ובלשון המשנה "חרירה"), הנקב שמעבירים בו את החוט, ויש את העוקץ, החוד, שהוא הדוקר את הבד, למשל בגד שתופרים אותו.
מחט של תפירה
המשנה פותחת: "מחט שניטל חרירה או עוקצה, טהורה". מחט של תפירה שניטלה ממנה העין, או שניטל ממנה החוד, טהורה. משניטל אחד משני החלקים אין המחט יכולה לעשות עוד את מלאכת התפירה, וכל דבר שאינו יכול לעשות את מלאכתו אינו כלי כלל, ולפיכך אינו מקבל טומאה.
ואף על פי כן אפשר לתת למחט כזו תפקיד חדש. מוסיפה המשנה: "אם התקינה למיתוח, טמאה". אם תיקן בעליה והכשירה לצורך מתיחת בד, חוזרת היא לקבל טומאה. את המלאכה הזאת יכולה לעשות מחט שאין לה לא נקב להשחלת חוט ולא חוד חד באמת. דרכם היה ליטול ארבע מחטים כאלה ולתקוע אותן בארבע פינות של בגד שהיו צריכים לפרוש ולמתוח, ולקבען בלוח. אין כאן העברת חוט ואין צורך בחוד דק. וכיוון שהחפץ משמש בפועל למלאכה זו, ההלכה רואה בו כלי.
מחט של שקאים
לאחר שעסקה המשנה במחט תפירה רגילה, היא עוברת למחט שבה משתמשים עושי השקים. השקים עשויים מבד גס ועבה מאוד, ולכן המחט שלהם רחבה וכבדה יותר ממחט רגילה.
ועליה פוסקת המשנה: "של סקאין שניטל חרירה, טמאה". אם ניטלה העין של מחט זו, היא מקבלת טומאה בכל זאת, והטעם מפורש: "מפני שהוא כותב בה", שאדם יכול לכתוב בה. אמת שמשניטלה העין אין דרך להשחיל בה חוט ותפירת שקים כבר אינה אפשרית, אך רוחבה ועוביה מאפשרים להשתמש בה ככלי כתיבה, והשימוש היחיד שנשאר מעמיד אותה בגדר כלי.
"ניטל עוקצה, טהורה". אבל אם ניטל החוד, טהורה. בלי חוד אינה יכולה לתפור, וגם לכתיבה אינה ראויה, ולא נשאר בה שימוש כלל.
מחט של מיתוח
אחר כך באה המחט שנעשתה מתחילתה לצורך מלאכת מתיחת הבד. עליה אומרת המשנה "של מיתוח", ופוסקת "בין כך ובין כך", בזה כבזה, "טמאה": מקבלת היא טומאה בין שניטלה עינה, בין שניטל חודה, בין ששניהם ניטלו יחד. והנימוק הוא כמו שנאמר למעלה במחט רגילה שהתקינה למלאכה זו. מתיחת בד אינה צריכה לא נקב להשחלה ולא חוד דוקר, ולפיכך חסרונם אינו פוגע במלאכתה כלל, והיא נשארת בגדר כלי.
מחט שהעלתה חלודה
"מחט שהעלתה חלודה": מחט של תפירה שעלתה עליה חלודה. כאן הכול תלוי במידת החלודה. אם החלודה מעכבת את מלאכת התפירה, "אם מעכבת את התפירה", המחט טהורה, שהרי אבד שימושה. ואם אין התפירה נעכבת, "ואם לאו", ההלכה היא "טמאה", ממשיכה לקבל טומאה, שהרי היא עושה בדיוק את מה שעשתה מאז ומעולם.
צינורה קטנה של צלייה
המשנה חותמת במזלג קטן שקצותיו כפופים. במזלג כזה היו משתמשים לצליית בשר, ושיניו היו כפופות דווקא כדי שיוכלו לאחוז בבשר או בכל דבר אחר שהחזיקו מעל האש.
"צינורה שפשטה, טהורה". מזלג קטן שפשטו את שיניו הכפופות, טהור, לפי שבמצב כזה אין הוא יכול לאחוז דבר ואינו ראוי לשימוש.
"כפפה, חזרה לטומאתה". אם כפף הבעל את השיניים וחזירן לצורתן הכפופה הראשונה, חוזר המזלג לטומאתו. כלומר, אם היה המזלג טמא ואיבד את טומאתו בשעה שפשטו את שיניו וחדל להיות כלי, משהוחזרו השיניים לכפיפתן הראויה הרי הוא כלי שוב ומקבל טומאה מחדש.
עובר בכל המשנה עיקרון אחד: הטומאה נאחזת בחפץ רק כל זמן שהוא יכול לעשות מלאכה לאדם. ניטלו העין והחוד, ומחט התפירה היא חתיכת מתכת; חזר לה תפקיד, בין מתיחת בד, בין כתיבה, בין אחיזת בשר, ואותה חתיכת מתכת עצמה כלי היא שוב.