כלים, פרק י"ב, משנה ה'. כל הפרק הזה עוסק בחלקי מתכת קטנים, ורבים מהם חלקים של כלים גדולים יותר, ובכל מקרה שואלת המשנה אם אותו חלק נחשב כלי בפני עצמו. מסמר סתם אינו מקבל טומאה כלל: אין הוא עושה מלאכה בעצמו והוא אינו אלא טפל לדבר שנתקע בו. לפיכך באה משנתנו לדון ביוצאים מן הכלל: מסמרים שבעליהם שינה את צורתם או ייחד אותם, ומעתה הם עושים מלאכה בעצמם, וכן מוט מתכת ששימש את השולחני על שולחנו.
מסמר שהתקינו למפתח
המשנה פותחת ב"מסמר שהתקינו", מסמר שבעליו כיפף או שיפה אותו "להיות פותח ונועל בו", כדי שיוכל לפתוח ולנעול בו את הדלת. מסמר כזה טמא, כלומר ראוי לקבל טומאה. הוא נוצר כמסמר פשוט, אך צורתו שונתה לצורך חדש, ובאותו תיקון הפך להיות כלי בפני עצמו, מפתח שעושה מלאכה ממש.
מסמר שנעשה לשמירה
"העשוי לשמירה, טהור". אם הועמד המסמר לשם שמירה על החדר, הוא נשאר טהור. תאר לעצמך מסמר שהונח בפתח בצורה מסוימת, כדי שיוכל בעלו לבדוק אחר כך אם זז ממקומו; אם זז, הרי שנכנס אדם לחדר. מסמר כזה אינו אלא סימן. הואיל ואינו עושה שום מלאכה, אין הוא נעשה כלי, ואינו מקבל טומאה.
מסמר שהתקינו לפתוח בו את החבית
אחר כך בא "מסמר שהתקינו", מסמר שייחדו בעליו "להיות פותח בו את החבית", שיהיה הכלי שבו הוא פותח חבית של יין. בזה נחלקו התנאים. "רבי עקיבא מטמא": לדעתו המסמר מקבל טומאה, שהרי בעליו העמידו לשמש ככלי העושה מלאכה. "וחכמים מטהרין עד שיצרפנו": לדעת חכמים הוא נשאר טהור עד שיצרפנו באש.
צירוף פירושו לחמם את המתכת עד שתיעשה לוהטת, ואז לשקעה במהירות במים. המתכת מתקשה והכלי נעשה חזק בהרבה. סוברים חכמים שקודם שנעשה בו הצירוף אין הוא ראוי למלאכתו באמת, שכן עלול הוא לשבור את החבית. דבר שאינו יכול לעשות את מלאכתו אינו כלי, ורק הצירוף מביא אותו לכלל כלי.
רבי עקיבא חולק. לדעתו אפשר לפתוח בו את החבית על ידי הדחק, בקושי, אף קודם שנתקשה. וכיוון שהמלאכה אפשרית, די בייחוד של הבעלים לבדו כדי לעשות את המסמר כלי המקבל טומאה.
מסמר של שולחני
עוברת המשנה למוט מתכת שהיה תקוע בעמוד העץ שעמד לפני תיבתו של השולחני. פתח התיבה נסתם בלוח שהיה משמש לה דלת. כשפתח השולחני את חנותו, היה מוריד את הלוח ומניחו לרוחבו על העמוד, ושם היה נעשה שולחנו, והמוט היה התמיכה שהחזיקה את הלוח. אותו מוט לא היה יוצא מן העמוד; הוא נשאר במקומו אף לאחר שחזר הלוח לשמש דלת.
"מסמר של שולחני, טהור". לדעת תנא קמא אין מוט כזה מקבל טומאה. כל תפקידו להישאר מחובר לעמוד, והעמוד עצמו נטוע בקרקע, וכל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה.
"רבי צדוק מטמא". לדעת רבי צדוק המוט מקבל טומאה, שהרי חיבורו אינו קבוע ממש: לפעמים שולף אותו השולחני ומשתמש בו לצרכים אחרים, ודי בכך לדעתו שלא ייחשב חלק מן הקרקע. משיבים חכמים שדבר זה אינו קורה אלא לעתים רחוקות, וכלי שמקומו הרגיל קבוע נידון כמחובר לקרקע ולפיכך נשאר טהור.
שלושה דברים של רבי צדוק
מחלוקות בין רבי צדוק לחכמים מפוזרות במקומות שונים במשניות אלו ואינן מכונסות במקום אחד, ולכן מונה אותן המשנה יחד: "שלושה דברים רבי צדוק מטמא וחכמים מטהרין". שלושה דברים הם שרבי צדוק אומר בהם שהם מקבלים טומאה, וחכמים אומרים שהם טהורים לעולם.
- "מסמר של שולחני", המוט של השולחני, הוא המקרה שנדון במשנתנו עתה.
- "וארון של גרוסות", התיבה של הטוחן פולים.
- "ומסמר של אבן שעות", המחוג של שעון השמש.
בכל שלושתם "רבי צדוק מטמא וחכמים מטהרין": רבי צדוק רואה בכל אחד מהם כלי המקבל טומאה, וחכמים סוברים שכולם נשארים טהורים.
החוט העובר בכל המשנה הוא שאלה אחת: מאימתי פוסק חלק מתכת מלהיות חלק מדבר אחר ונעשה כלי בפני עצמו? תיקונו למפתח מועיל לכך. ייחודו לפתוח בו את החבית מועיל לדעת רבי עקיבא, ולדעת חכמים רק לאחר צירוף. העמדתו לשמירה בלבד אינה מועילה כלל, וכן מוט שמקומו בעמוד הקבוע בקרקע.