כלים, פרק י"א, משנה ה. משנתנו עוברת לפרומביא של סוס, כלומר למערכת הרתמה השלמה המונחת על ראש הבהמה, ושואלת אילו מחלקיה נחשבים כלי שיכול לקבל טומאה.
בטרם ניכנס לדברי המשנה כדאי שתעמוד הפרומביא לפנינו בבירור, חלק אחר חלק. במרכזה נמצא המתג, מוט המתכת המונח בתוך פי הבהמה. אליו מחוברות המושכות, הרצועות הארוכות שהרוכב אוחז בידיו ובאמצעותן הוא מכוון את הסוס לאן ילך. רצועות נוספות משמשות לקיבוע המערכת הזו, ומחזיקות כל אחד משני החלקים האלה במקומו הנכון על ראש הבהמה. ויש פרומביות שנושאות רצועות נוספות היורדות לאורך לחיי הסוס, רצועות שאינן מועילות מעשית ולא כלום; הן שם לנוי בלבד.
כאשר כל החלקים האלה מחוברים יחד לפרומביא אחת מתפקדת, הפרומביא כולה היא כלי וכל המערכת יכולה לקבל טומאה. הדיון במשנתנו עוסק בפרומביא העשויה כולה מתכת, ובמיוחד במצב שבו החלקים השונים אינם מחוברים זה לזה. כל חלק מונח בפני עצמו, מנותק מן השאר. השאלה היא אילו חלקים נותרים בעלי זהות עצמאית דיה כדי להיחשב כלי בזכות עצמם.
המשנה פותחת: "עקרב של פרומביא טמאה" - המתג (העקרב) של הפרומביא מקבל טומאה. אף כשאינו מחובר לשאר חלקי הפרומביא, המתג העומד לעצמו שומר על זהותו כפריט מתפקד, ולפיכך הוא יכול להיטמא בפני עצמו.
"והלחיים טהורים" - הלחיים טהורות. אותן רצועות נוי היורדות לפעמים לאורך לחיי הסוס טהורות מאליהן. מאחר שאינן אלא קישוט ואינן ממלאות שום תפקיד מעשי, אין להן דין כלי, ולכן אינן מקבלות טומאה.
"רבי אליעזר מטמא בלחיים" - רבי אליעזר חולק ופוסק שהלחיים מקבלות טומאה. לדעתו, משעה שרצועות אלו מורכבות על הפרומביא הן כן תורמות לה משהו מועיל, ולפיכך הן נושאות עמן את מעמד קבלת הטומאה גם כשהן מנותקות ומונחות לעצמן. רבי אליעזר מסכים לעיקרון שדבר של נוי בלבד אינו מקבל טומאה, אלא שהוא מגביל אותו: כלל זה נאמר רק בדבר שכל קיומו לנוי. משהתחבר פריט לכלי ומילא תפקיד כלשהו יחד עמו, נקנתה לו היכולת לקבל טומאה, והוא שומר עליה אף בעומדו לבדו. לכן, לדעת רבי אליעזר, רצועות הלחיים מקבלות טומאה.
עכשיו מביאה המשנה את דעת חכמים: "וחכמים אומרים", "אין טמא אלא עקרב, ובשעת חיבורן הכל טמא". לפי פסיקתם, מכל רתמת הראש רק חלק אחד מקבל טומאה בעומדו בפני עצמו, והוא המוט הנכנס לפי הבהמה.
בקריאה חטופה עשויה הדעה האחרונה להיראות זהה לפתיחת המשנה, שהרי אף אחת מהן אינה מטמאה את רצועות הנוי שבלחיים. אלא שהמחלוקת האמיתית נוגעת לכל שאר חלקי המערכת. התנא קמא הוציא את אותן רצועות ולא יותר: כל חלק אחר שומר על מעמדו כלי אף בעודו מונח מופרד. חכמים מצמצמים את הרשימה מאוד, וסוברים שמבין החלקים המנותקים רק העקרב מקבל טומאה, ואילו השאר, המושכות ורצועות ההחזקה כאחד, טהורים.
זהו כוחן של מילות הסיום שלהם, "ובשעת חיבורן הכל טמא": רק בשעה שהפרומביא מורכבת וכל חלקיה מחוברים יחד יכולים שאר החלקים לקבל טומאה. משנפרקו, לדעת חכמים, המתג לבדו עומד כלי בזכות עצמו.