כלים, פרק י', משנה ה'. נושאו של הפרק הוא הכלי שמציל את מה שבתוכו מן הטומאה. כדי שההצלה תפעל, התורה מתנה שהכלי יהיה סגור בצמיד פתיל, כלומר בכיסוי המהודק עליו, וחלק נכבד מן הפרק מוקדש לבירור המקום המדויק שבו צריכה הסתימה להימצא. במשנתנו אנו פוגשים שני כלים שחומר הסתימה שלהם שלם לגמרי, אלא שהוא דבוק מבפנים ואינו נמתח על פני הפתח מלמעלה.
המקרה הראשון: "חבית שנתקלפה והזפת שלה עומדת", חבית של חרס שדופן החרס שלה נתקלפה ונשרה, בעוד הזפת שנמרחה על הדופן מבפנים נשארה עומדת במקומה. תארו לעצמכם: במקום שבו נשבר החרס נראה עכשיו כמו נקב, ובכל זאת אין דבר יכול לדלוף החוצה או להיכנס פנימה, שכן הזפת המקיפה את החבית מבפנים נותרה מוצקה ומחזיקה את הכל סגור היטב. החיסרון היחיד הוא שהזפת הזאת אינה עולה כלל על שפת אותו פגם; היא סותמת אותו מבפנים בלבד.
ואחריו מקרה שני ודומה: "וכן קבותים של מורייס שגפתן עם השפה", וכן כדים של מורייס (ציר של דגים) שסתימת הגפת שלהם הונחה לאורך פנים השפה. כדים כאלה פיהם רחב ומשופע כלפי חוץ, וצורה זו מקלה להצמיד את חומר הסתימה אל צדה הפנימי של השפה. הגפת, חומר מינרלי המשמש לסתימת כלים, נדחסה אל פני השפה מבפנים, ופעלה בערך כדרך שפועל פקק הנתחב לתוך בקבוק. שוב הכלי סגור באמת, ושוב החומר מונח מתחת לשפה ואינו פרוש עליה.
"רבי יהודה אומר: אינן מצילין". רבי יהודה סובר ששני הכלים אינם מצילים את המונח בתוכם מן הטומאה. התורה דורשת צמיד פתיל, כיסוי הקשור על הכלי, והוא נוקט את הלשון כפשוטה: הסתימה צריכה לשבת על פי הכלי ולרדת עליו מלמעלה. בשני המקרים הללו אין חומר הסתימה חוצה את הפתח כלל, אלא נדבק מתחתיו. לדעת רבי יהודה, אפוא, אין בכלים כאלה שום הצלה.
"וחכמים אומרים: מצילין". חכמים סוברים שכלים אלה כן מצילים את מה שבתוכם. לשיטתם, התורה מבקשת רק שהפתח ייחסם וייסתם; ואם החומר הסותם מונח על פי הכלי או מותאם בתוכו, אין בכך שום הבדל. הואיל ופרצת החבית מוחזקת סגורה בזפת שלה, ופי הכד פקוק בגפת שלו, נחשב הכלי כמי שיש עליו צמיד פתיל, וכל אשר בתוכו נשאר טהור.