כלים, פרק א, משנה ה. הפרק בנוי כשורה של סולמות עולים. כבר נמנו לנו עשרה אבות הטומאה, כשכל שלב חמור מן השלב שמתחתיו. כאן נפתחת קבוצה שנייה של עשר, ובה נמנות הטומאות שמקורן בגוף האדם עצמו, ושוב הסדר הולך מן הקלה ומטפס אל החמורה.
הבהרה אחת דרושה לפני שמתחילים. משנה ה אינה עוסקת בטומאה שאדם מקבל ממשהו שמחוצה לו. המת, למשל, הוא עצמו אב הטומאה, וכל הנוגע בו נטמא; שם הטומאה עברה אל האדם מן החוץ. הרשימה שלנו מצטמצמת דווקא למצב ההפוך: טומאה הנובעת מגופו של האדם עצמו, כך שהוא עצמו המקום שבו היא מתחילה.
שיטת המשנה אלגנטית. היא עוקבת אחר אדם אחד שנטמא בטומאה אחר טומאה, ובכל שלב היא מציינת את ההגבלה או החובה החדשה שנפלה עליו כעת, ולא חלה עליו בשלב הקודם הקל יותר.
הכותרת באה תחילה: "עשר טומאות", כלומר עשר טומאות, "פורשות מן האדם", היוצאות מגופו של אדם, ועשר אלה מוצגות בסדר עולה של חומרה.
אחת: מחוסר כיפורים
השלב התחתון שייך ל"מחוסר כיפורים", כלומר מי שכפרתו עדיין חסרה. ארבעה נכנסים לקטגוריה הזו: זב, זבה, יולדת ומצורע, שכל אחד מהם חייב קרבנות כחלק מתהליך טהרתו ועוד לא הביא אותם. אדם כזה כבר טבל במקווה וכבר העריב שמשו, ואף על פי כן, כל זמן שלא הובאו הקרבנות, הקודשים נעולים בפניו וכן הכניסה לבית המקדש. פסק המשנה הוא "אסור בקודש ומותר בתרומה ובמעשר": בשר הקודשים של הקרבנות אסור לו, ואילו תרומה (אם הוא כוהן) ומעשר שני מותרים לו עוד לפני הבאת הקרבנות. מאותו יום שהגיע וטבל, שני אלה כבר פתוחים לפניו.
תרומה היא החלק המופרש מן היבול לכוהנים בלבד, ונאכל בידי כוהן ובני ביתו. מעשר שני הוא עשירית מן היבול המופרשת בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית של מחזור השמיטה; יש בו קדושה, והבעלים אוכל אותו בעצמו, אך רק בתוך העיר הקדושה ירושלים.
שתיים: טבול יום
"חזר להיות טבול יום": האדם שלנו נטמא שוב, טבל במקווה, אך עוד לא שקעה החמה. הטבילה לבדה אינה משלימה את התהליך; עד שתשקע השמש אין הוא טהור לגמרי, והוא נקרא טבול יום, מי שטבל באותו יום. במעמד הזה הוא "אסור בקודש ובתרומה ומותר במעשר": פסול לקודשים ולתרומה, אך עדיין מותר לו לאכול מעשר שני. שימו לב שנוספה כאן הגבלה אחת על המצב הקודם.
שלוש: בעל קרי
"חזר להיות בעל קרי": יצאה ממנו שכבת זרע ונטמא בכך. כאן אומרת המשנה שהוא "אסור בשלשתן", אסור בכל השלושה: קודשים, תרומה ומעשר שני. עוד שלב למעלה בסולם.
ארבע: בועל נידה
"חזר להיות בועל נידה": האדם שלנו בא על אישה נידה ונטמא בכך. עכשיו נכנס לרשימה דבר חדש לגמרי: "מטמא משכב תחתון כעליון". המשכב שתחתיו מקבל טומאה באותו כוח שבו טומאת הזב מגיעה אל החפץ שמונח מעליו. אם ילחץ בכל משקלו על מזרן, או על ערימה שלמה של מזרנים, כל אחד מהם נעשה ראשון לטומאה. עד כאן טומאתו לא שלטה בשום דבר מלבד אכילתו שלו; מן השלב הזה ואילך הוא מתחיל להעביר טומאה כלפי חוץ, אל חפצים.
חמש ושש: הזב
השלבים החמישי והשישי עוסקים בזב. זיבה היא הפרשה שאינה כדרך הטבע, הבאה מחמת חולי, וההפרשות נמנות לעניין זיבה כשהן באות בתוך יום אחד או בשני ימים רצופים. המשנה מפרידה בין ההלכות המתחדשות עם שתי ראיות, ובין החובה הנוספת שנוצרת עם ראייה שלישית.
ממשיכה המשנה, "חזר להיות זב", שנעשה זב, "שראה שתי ראיות", מי שראה שתי ראיות. עכשיו הוא "מטמא משכב ומושב": הוא מטמא משכב, חפץ המיוחד לשכיבה, ומושב, חפץ המיוחד לישיבה, ועושה כל אחד מהם אב הטומאה בפני עצמו. ומעבר לזה, "וצריך ביאת מים חיים": טהרתו מחייבת טבילה במים חיים נובעים דווקא, ולא במקווה רגיל. תחילה סופר שבעה נקיים, ורק אחר כך הוא טובל במים נובעים; ובלי מים כאלה אין לו דרך להיטהר. אך בשלב הזה הוא "פטור מן הקרבן", ואינו מתחייב בשום קרבן.
"ראה שלוש, חייב בקרבן": ראייה שלישית מטילה עליו חובת קרבן, שתי תורים או שני בני יונה, לפני שנשלמת טהרתו. המנייה שווה בין שבאו כל שלוש הראיות בתוך יום אחד ובין שהתפרסו על שלושה ימים רצופים.
שבע ושמונה: המצורע
השלבים השביעי והשמיני שייכים למצורע. כשמופיעים בעורו של אדם הסימנים הרלוונטיים, כוהן בודק אותם ומסגיר אותו לשבוע כדי לראות מה יקרה בסימנים. במשך אותו שבוע מעמדו הוא מצורע מוסגר, מצורע הנתון בהסגר. אחר כך באה בדיקה שנייה: אם הסימנים לא השתנו, מוטל עליו שבוע נוסף של הסגר, ואם גם השבוע השני מסתיים בלי התפתחות, הכוהן פוטר אותו. אך אם בכל שלב שבתהליך מופיעים סימנים נוספים, או שהכוהן קובע שהצרעת פשתה, מוכרז האדם כמצורע מוחלט. הטומאה חלה על המוסגר ועל המוחלט כאחד, אלא שלא כל החומרות שנושא המוחלט מוטלות על המוסגר.
"חזר להיות מצורע מוסגר, מטמא בביאה": כמצורע מוסגר, עצם כניסתו מטמאת: ברגע שהוא נכנס לבית, האנשים והכלים שנמצאים בפנים נטמאים. מן הצד השני הוא "פטור מן הפריעה ומן הפרימה", פטור מלגדל את שערו ומלקרוע את בגדיו. וכן הוא "פטור מן התגלחת ומן הציפורים": בשעה שהוא נטהר, אין נדרשות ממנו לא התגלחת ולא הציפורים. הסדר הרגיל של מצורע הבא להיטהר הוא שכל שער גופו מוסר, ומביאים שתי ציפורים לפני כוהן, והוא עושה בהן סדר קבוע; המשנה מלמדת שכל זה שייך למוחלט בלבד. המוסגר, כשהכוהן מכריז עליו שנקי מצרעת, אינו צריך אלא להטביל את גופו ואת בגדיו במקווה.
"ואם היה מוחלט", היינו שמעמדו היה מצורע מוחלט, "חייב בכולן", כל אותן חובות חלות עליו: שערו גדל פרוע, בגדיו קרועים, וכשהוא נטהר הוא מתגלח ומביא את שתי הציפורים כחלק מתהליך טהרתו. אלה השלבים השביעי והשמיני.
תשע ועשר: אבר שנחתך מן האדם החי
שני המקרים האחרונים עוסקים באבר שנפרד מן האדם החי. אבר כזה, משנפרד לגמרי, מטמא כמת, אך רק אם יש עליו כמות בשר מספקת. אבר, לעניין זה, פירושו העצם עם הבשר שעליה והגידים השייכים לה. העצם צריכה להיות שלמה; ואם חסר בשר, השאלה אם עדיין הוא מטמא תלויה בשיעור החסר, כפי שהמשנה מבארת מיד.
אומרת המשנה, "פירש ממנו אבר", נפרד ממנו אבר, "שאין עליו בשר כראוי", שאין עליו בשר בשיעור הדרוש. במקרה כזה "מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל": הנוגע בו או הנושא אותו נטמא, אך מי שנמצא איתו תחת גג אחד אינו נטמא. "ואם יש עליו בשר כראוי", היינו שיש עליו הבשר הנדרש, אז "מטמא במגע ובמשא ובאוהל": מגע, משא ואוהל כאחד, ממש כמת עצמו.
איזו כמות נחשבת "כראוי"? המשנה מגדירה: "שיעור בשר כראוי", שיעור הבשר הראוי, הוא "כדי להעלות ארוכה", די כדי שתיווצר החלמה. דמיינו את האבר עודנו מחובר לגוף ושאלו אם הבשר שנשאר עליו היה יכול לגדול ולסגור את מה שחסר. במקום שכמעט לא נשאר בשר, לא הייתה מתרחשת שום צמיחה מחדש, והאבר נחשב בשר מתה. ובמקום שנשאר די בשר שהגוף היה יכול לבנות ממנו את השאר ולהלביש את האבר מחדש, השיעור מתקיים, וגם דין אוהל חל. וברור שהכמות בפועל משתנה לפי גודלו של האבר ולפי נסיבות המקרה.
"רבי יהודה אומר": רבי יהודה נותן מדד קבוע ליכולת ההחלמה הזו: "אם יש במקום אחד", אם במקום אחד באבר נשאר בשר, "כדי להקיפו בחוט ערב", כמות שאם תימשך לחוט בעובי חוט הערב של האורג תוכל להקיף את היקף האבר, אז "יש בו להעלות ארוכה", יש בו כדי החלמה. לשיטת רבי יהודה, אבר בכל גודל שיהיה סופו להחלים, בתנאי שהבשר שנשאר עליו יכול להקיף את עובי האבר בשיעור הזה.
אם כן, המשנה העלתה אדם אחד בעשרה שלבים. הוא פותח כמי שכל הגבלתו נוגעת רק למה שהוא אוכל, ומסיים בדרגת המת עצמו: ממחוסר כיפורים שעדיין אוכל תרומה, אל משכבות ומושבות שנעשים אבות הטומאה, אל טומאה שעוברת בעצם המעבר בפתח, ועד אבר שנחתך המפשט טומאה על כל מה שנמצא איתו תחת גג אחד. כל שלב מוסיף חומרה שלא הייתה בקודם, וכשקוראים את הרשימה לפי סדרה היא נעשית מעין מפה של הדרך שבה הטומאה מהדקת את אחיזתה צעד אחר צעד.