כלים, פרק ט משנה ד. הפרק הזה עוסק בטומאה שמגיעה אל חלל אוויר התנור (תנור אפייה של חרס), ובשאלה מתי דבר שהטומאה נמצאת בתוכו עדיין מסוגל להעביר את הטומאה לתנור שסביבו. המשנה שלנו דנה במקרה שבו הטומאה אינה נראית כלל: משקין שנבלעו ונחבאו בתוך גוף סופג.
פותחת המשנה: "ספוג שבלע משקין טמאין ונגוב מבחוץ", ספוג ששתה לתוכו משקין טמאין, ופניו החיצוניים יבשים. אין מה לראות ואין מה למשש: המשקין נמצאים כולם בתוך גוף הספוג, ומבחוץ הוא יבש למגע. "ונפל לאויר התנור, טמא", הספוג הזה נפל לחלל אוויר התנור, והתנור נטמא.
מדוע ייטמא התנור, והלא המשקין הטמאים אינם נוגעים בו כלל? המשנה נותנת את הטעם: "שסוף משקה לצאת", שסופו של המשקה לצאת. הספוג נועד בדיוק לכך: סופגים בו משקה ואחר כך סוחטים אותו בחזרה. המשקה שנכנס לתוכו לא נבלע במובן של אבדן זהותו. הוא לא חדל להתקיים בתוך הספוג; הוא שוכן שם באופן ארעי ועתיד לצאת בדיוק כפי שנכנס. וכיוון שהמשקין הללו טמאים, ורואים אותם כאילו הם עומדים במקומם כמשקין, הם מטמאים את התנור.
שתי סברות לטהר, ומדוע אינן מתקיימות
היה מקום להציע תוצאה אחרת: מאחר שהמשקה נמשך לתוך תוכו של הספוג ונסתר בו, אולי טומאה מוצנעת אינה יכולה לפרוץ ולהשפיע על מה שמחוצה לה. אלא שסברה זו נאמרה דווקא בבעל חיים שבלע דבר טמא. שם מה שנמצא בתוך הבהמה חתום בקרבה ומשאיר את העולם שמחוץ לה בטהרתו. הספוג אינו בעל חיים, ודין בני מעיים של בהמה אין לו שום נגיעה אליו.
עוד היה מי שרוצה לטעון שהמשקין נמצאים ב"תוכו של תוכו", חלל שבתוך חלל, מצב שאנו עוסקים בו במקומות אחרים ובו התנור נשאר טהור. אבל אותה קולא נאמרה כשהטומאה מונחת בתוך כלי ששפתו בולטת למעלה מפי התנור, כך שהכלי הפנימי אינו באמת בתוך חלל אווירו. כאן הספוג מונח כולו בתוך התנור. הספוג בפנים, המשקין בתוך הספוג, ולפיכך התנור טמא.
חתיכת לפת וקנה של גומא
המשנה מרחיבה את הדין לחומרים נוספים הסופגים משקה: "וכן חתיכה של לפת ושל גומי", והוא הדין בחתיכת לפת או בקנה של גומא שספגו לתוכם משקין טמאין. דרכם היה לטבול פלח לפת או גבעול גומא בחבית של יין ולשאוב ממנו מעט לטעימה, ואחר כך יכולה חתיכה כזו להיראות ולהיות יבשה לגמרי על פני השטח. ואף על פי כן, אם נפלה לחלל אוויר התנור, היין הטמא שבתוכה מטמא את התנור, שהרי גם הוא סופו לצאת בחזרה.
שיטת רבי שמעון
תנא אחר אינו מקבל את ההשוואה: "רבי שמעון מטהר בשני אלו". בלפת ובגומא רבי שמעון מטהר את התנור, שכן לדעתו אין הם דומים לספוג כלל. בספוג אין לחות מעצמו, ולכן היין שנכנס בו נשאר אורח, נפרד מן המאכסן אותו, ועתיד לצאת בדיוק כפי שנכנס. הלפת והגומא, לעומת זאת, מלאים לחות מעצמם. יין שנמשך לתוך חתיכה כזו מתערב בלחות שכבר קיימת בה, בטל בתוכה ומאבד כל עמידה עצמאית. כל לחות שתיזל ממנה אחר כך אינה היין הטמא החוזר ומופיע, אלא תערובת שהיין נבלע ואבד בתוכה. וכיוון שאין דבר טמא שסופו לצאת בזכות עצמו, סובר רבי שמעון שהמשקה הנסתר בתוכם אין בכוחו לטמא את התנור.
נמצא שהמשנה מותירה בידינו הבחנה דקה אך רחבת השלכות: אם משקה נסתר עדיין נחשב משקה, הדבר תלוי בשאלה אם הוא רק מאוחסן ומחכה שייסחט, או שנעשה באמת חלק מן החומר שספג אותו.