כלים, פרק ח, משנה ד. לאורך כל הפרק עסקנו באווירו של תנור חרס ובשאלה אילו דברים נטמאים בו כשהם תלויים בתוך חללו ואילו אינם נטמאים. המשנה שלפנינו מביאה מקרה שבו לאוויר הזה אין שום השפעה, ומיד לאחר מכן מציגה תפנית מפתיעה.
המשנה פותחת: "קדירה שהיא נתונה בתנור", קדירה מונחת בתוך תנור של חרס, "השרץ בתנור", ונמצא שרץ מת באותו תנור. התנור עצמו נטמא, בזה אין ספק. אבל מה דינה של הקדירה המונחת בתוכו? המשנה פוסקת: "הקדירה טהורה", הקדירה נשארת טהורה.
הטעם מפורש במשנה עצמה: "שאין כלי חרס מטמא כלים", כלי חרס אינו מטמא כלים אחרים. זהו הכלל שאליו כיוונו כל הזמן: כלי חרס טמא, כגון התנור שבמקרה שלנו, מטמא רק אוכל (ומשקה), אבל אינו מטמא לא אדם ולא כלים, לא במגע ולא באווירו. לפיכך קדירה העומדת בתוך תנור טמא נשארת טהורה.
היוצא מן הכלל: מעט משקה משנה את הכול
עכשיו מגיע המקרה שבו הקדירה כן נטמאת בסופו של דבר. אומרת המשנה: "היה בה משקה טופח". יש לחות בתוך הקדירה, ולא סתם שמץ של רטיבות: יש בה כדי כך שתוכל להרטיב דבר אחר, ואותו דבר יהיה רטוב דיו כדי להרטיב דבר שלישי. על משקה כזה מלמדת המשנה "נטמא וטמאה": תחילה המשקה מקבל טומאה, ולאחר מכן המשקה מעביר את הטומאה לקדירה שהוא נמצא בתוכה.
עקבו אחר השרשרת. המשקה נמצא באווירו של תנור חרס טמא, וכלי חרס אכן מטמא אוכלים ומשקים. לכן המשקה נטמא. וכיוון שהמשקה נטמא, הוא מטמא את הכלי שהוא נוגע בו, כלומר את הקדירה. השלב האחרון הזה הוא גזירת חכמים; מן התורה אין למשקה שום כוח לטמא כלי.
מונים את הדרגות
כל העברה של טומאה מורידה אותה דרגה אחת. נבלת שרץ היא אב הטומאה. במגע בה נעשה התנור ראשון לטומאה. התנור, מצדו, עושה את הלחות שבתוך הקדירה שני לטומאה. והנה, מן התורה אין לשני שום כוח לטמא כלים; רק אב הטומאה מטמא כלי. אלא שחכמים תיקנו שמשקה שנטמא מטמא כל כלי שהוא נוגע בו, ומכוח התקנה הזו נטמאת הקדירה שלנו.
טענתה של הקדירה
המשנה מנסחת את המשונה שבדבר במשפט שאינו נשכח. "הרי זה אומר", כאילו הקדירה עצמה פונה בתמיהה אל המשקה שבתוכה: "מטמאך לא טמאני, ואתה טמאתני", זה שטימא אותך לא היה יכול לטמא אותי, ואתה טימאת אותי!
וזה בדיוק מה שקרה כאן. התנור, אף שהיה טמא, לא יכול היה לעשות דבר לקדירה, שהרי כלי חרס פשוט אינו מטמא כלים. ואילו טיפות הלחות שבתוך הקדירה, שקיבלו את טומאתן מאותו תנור ממש, כן יש בכוחן לטמא, מכוח תקנת חכמים שמשקים טמאים מטמאים כלים. התוצאה היא היפוך מעניין: מי שטימא את המשקה אין ידו מגיעה אל הקדירה, והמשקה שהוא יצר מגיע אליה בקלות.