כלים, פרק ז, משנה ד. הפרק הזה עוסק בטומאת הכירה, כירת החרס, ובחלקים ובתוספות השונים שסביבה. אחת מן התוספות הללו היא חצר הכירה, כלומר ה"חצר" של הכירה: מעין מדף או אצטבה בצד הכירה עצמה, שעליו היו מניחים דברים בשעת הבישול. המשנה הקודמת דיברה בחצר כזו שנעשתה גוף אחד עם הכירה, ומשנתנו עוסקת במקרה שהחצר היא חתיכה נפרדת, העומדת בפני עצמה ואינה מחוברת פיזית לכירה, ומשם היא עוברת לנושא שני לגמרי: הרגליים הקטנות שעליהן עמדה הכירה.
המשנה פותחת: "היתה מופרשת מן הכירה, בזמן שהגביהה שלש אצבעות, מיטמא במגע ובאויר", כלומר אם החצר הופרשה מן הכירה ואינה מחוברת אליה, כל זמן שדופנה מתרוממת שלוש אצבעות היא נחשבת כלי חרס לעצמה, ומקבלת טומאה בין במגע ישיר ובין דרך חלל האוויר שלה. זו סגולתם המיוחדת של כלי חרס: מקור טומאה התלוי בתוך חללם הפנימי מטמא אותם אף בלא נגיעה.
ומפני מה החצר המופרשת הולכת אחר הכירה? מפני ששתיהן משמשות תפקיד אחד. החצר קיימת לצורך הבישול הנעשה על הכירה, וההלכה מסתכלת על אופן פעולתם של החלקים ולא על השאלה בלבד אם הם מודבקים זה לזה. אף בלי שום חיבור פיזי, החצר נידונה כשייכת לכירה, בדיוק כמו שמצאנו לעיל במסכת בחצר של תנור. התוצאה למעשה: נטמאה אחת מהן, נטמאה גם השנייה.
שני מצבים מוציאה המשנה מן הכלל. בלשונה: אם המדף "פחות מכאן", כלומר נמוך מן השיעור הזה, "או שהיתה חלקה", שהיא חלקה לגמרי בלא שפה מוגבהת כלל, הרי "טהורה": אין לטומאה שום אחיזה בה. חתיכה כזו נתפסת בין שני הכיסאות ואינה שייכת לא לכאן ולא לכאן. מצד אחד לא נעשתה אלא לסייע לבישול שעל הכירה, ומצד שני היא קלושה מכדי להיחשב כירה בפני עצמה. ומכיוון שאין לה מעמד של כלי עומד לעצמו, ההלכה מעמידה אותה בטהרתה.
פטפוטי כירה: רגלי הכירה
עתה עוברת המשנה למעמדן של הרגליים הקטנות שבתחתית הכירה, פטפוטי הכירה. הכירה הייתה מונחת פעמים רבות על הארץ ממש, אלא שהתקינו לה רגליים קטנות אלו כדי שדפנותיה לא יישבו על הקרקע עצמה. כדרך כלל היו שלוש, וזה מה שכירה צריכה כדי לעמוד יציבה ומאוזנת.
על הרגליים הללו פוסקת המשנה: "שלשה של שלש אצבעות, מיטמאין במגע ובאויר". שלוש רגליים שגובהן שלוש אצבעות הן חלק מן הכירה עצמה, ולפיכך הטומאה מגיעה אליהן בין במגע ובין דרך חלל האוויר שהן מקיפות. נפל שרץ לתוך השטח הסגור שבין שלוש הרגליים, הן נטמאות, והכירה העומדת עליהן נטמאת עמן.
ההמשך: "פחות מכאן", רגליים שגובהן נמוך מן השיעור, ועליהן אומרת המשנה "כל שכן הן טמאין", שהן מקבלות טומאה מכל שכן. שכל שהרגל קצרה יותר, כן ברור יותר שאין היא אלא חלק מן הכירה, ופשיטא שטומאתה הולכת אחר טומאת הכירה.
ונקודה אחרונה חותמת את המשנה: "ואפילו הן ארבעה", אין הבדל בכירה העומדת על ארבע רגליים, וכל אחת ואחת מהן מקבלת טומאה. מכיוון ששלוש רגליים די בהן לכירה שתעמוד יציבה, היה מקום לטעון שהרביעית אינה משמשת לכלום ויש לבטלה מחשיבותה. המשנה אינה מקבלת סברה זו. אין מייחדים רגל אחת ואומרים עליה שהיא תוספת מיותרת שאפשר להתעלם ממנה, אלא כל המערכת כולה נטמאת יחד עם הכירה.