כלים, פרק ו, משנה ד. הפרק הזה עוסק בכירות הבנויות מאבנים: כיצד הן נחשבות כלי המקבל טומאה, וכמה מן האבן נכלל באותה טומאה. המשנה הקודמת דיברה במקרה שבו נלקחו אבנים מכירה שכבר נטמאה. משנתנו מציגה את התמונה ההפוכה: אבנים שמוסיפים על אבנים שהן כבר טמאות.
המשנה פותחת: "שתי אבנים שעשאן כירה ונטמאו", אדם העמיד שתי אבנים ועשה מהן כירה, ולאחר מכן נטמאו. הציור פשוט. שתי אבנים עומדות זו מול זו במקביל, והקדרה מונחת על גביהן ונשענת על שתיהן, והאש דולקת מלמטה בחלל שביניהן. הסידור הזה הופך את זוג האבנים לכלי, ומשהגיעה אליהן טומאה, הן טמאות.
במצב כזה, שבו הכירה אינה אלא שתי האבנים הללו, הטומאה אוחזת באבנים כולן. אין הבדל מה גודלן של האבנים, ולא כמה הן עבות ורחבות. כל חלק וחלק בכל אחת מהן טמא.
לאחר מכן מכניסה המשנה שינוי בסידור: "וסמך לזו", הסמיך אבן נוספת לאחת משתי האבנים, "אבן אחת מכאן ולזו אבן אחת מכאן", אבן נוספת אחת מצד זה, ואבן נוספת אחרת לאבן השנייה מן הצד האחר. עתה עומדות ארבע אבנים בשורה, וביניהן שלושה רווחים. על כל רווח אפשר להעמיד קדרה, וכך מה שהתחיל כירה אחת נעשה שלוש כירות העומדות זו בצד זו.
ומה דינן של שתי האבנים הראשונות, שנמצאות כעת באמצע שורת הארבע? כאן מלמדת המשנה: "חציה שלו טמאה וחציה שלו טהורה", כל אחת מן האבנים הללו נחלקת במעמדה, חלק ממנה נשאר בטומאתו וחלק ממנה טהור. דמיין אחת מאבני האמצע: הצד הפונה אל חברתה הישנה עדיין נושא את הקדרה המרכזית, אותה כירה עצמה שקיבלה את הטומאה מתחילה, וצד זה נשאר בטומאתו. אולם הצד שממול קיבל תפקיד חדש, והוא נושא את אחת הקדרות החיצוניות יחד עם האבן שהוסמכה אליו כרגע. הכירות שאותו צד משמש אותן לא נטמאו כלל, ולפיכך אותו חלק של האבן טהור.
במילים אחרות, שתי האבנים המקוריות, שעד כה היו טמאות מקצה לקצה, נעשו טמאות במקצתן בלבד. הטומאה נשארת באותו חלק שלהן שממשיך לשמש את הכירה הראשונה, ואילו החלק שנמשך לשמש כירה חדשה וטהורה, טהור.
המשנה חותמת בשינוי נוסף: "ניטלו טהורות, חזרו אלו לטומאתן". אם נלקחו שתי האבנים הטהורות שנוספו, בטלו הכירות החיצוניות, ושוב נשארו בידינו שתי האבנים המקוריות לבדן. באותו רגע חוזרות שתי האבנים לטומאתן הראשונה והן טמאות כולן, בדיוק כפי שהיו בתחילה.
הסברא נובעת ישירות מדרך שבה הטומאה נאחזת באבנים. כל זמן שחלק מכל אבן שימש כדופן של כירה חיצונית חדשה, היה לאותו חלק תפקיד עצמאי, והוא לא נגרר אחר טומאתה של הכירה הראשונה. משנלקחו האבנים שהוסמכו, נתבטל אותו תפקיד חיצוני. לא נשאר אלא הכירה האחת שנוצרה משתי האבנים המקוריות, ולפיכך טומאתה של אותה כירה תובעת שוב את האבן כולה.