כלים, פרק ה, משנה ד. המשנה הראשונה בפרק קבעה שתנור של חרס אינו נחשב כלי גמור, ולכן עדיין אינו מקבל טומאה, עד שיוסק בחום מסוים. ההסקה הזו היא גמר מלאכתו של התנור, סיום עשייתו. רק משנעשתה, נחשב התנור כלי שלם שראוי לקבל טומאה. משנתנו שואלת עתה על הסקות שנעשו בדרכים חריגות: האש היתה במקום הלא נכון, או שאיש לא התכוון להסיק, או שהתנור עדיין לא הגיע לרשות בעליו. האם הסקה כזו עולה לו לגמר מלאכה?
שלוש הסקות חריגות
המשנה מונה אותן בזו אחר זו. "תנור שהוסק מאחוריו": תנור שהאש הובערה בצדו החיצוני, לא כדרך ההסקה הרגילה שמבפנים, ומשם הגיע התנור לחום הנדרש.
המצב השני נפתח בלשון "או שהוסק שלא לדעתו" (או שהוסק בלי ידיעתו). כאן האש בערה במקומה הראוי, בתוך התנור, אלא שהבעלים לא ידע כלל שהדבר מתרחש. איש לא עשה את מעשה ההסקה כצעד מכוון לסיום עשיית הכלי.
המצב השלישי שמעלה המשנה הוא "או שהוסק בבית האומן" (או שהוסק בבית האומן שעשה אותו). התנור הגיע לחומו בעודו עומד בחנותו של היוצר שעשהו, בטרם הכריז האומן שמלאכתו נגמרה ובטרם זכה בו בעל בית כלשהו.
בכל שלושת המקרים הדין הוא "טמא": התנור כבר ראוי לקבל טומאה. מאחר שבפועל הגיע התנור לחום הנדרש, הרי הוא כלי גמור, והנסיבות שהביאו לחום הזה, מקומה של האש, היעדר הכוונה, זהותו של המסיק, אינן משנות כלל.
הדליקה בכפר סגנה
המשנה מביאה עתה מעשה שהיה: "מעשה שנפלה דליקה", פרצה פעם אש, "בתנורי כפר סגנה", בתנורים שבכפר סגנה. הם עדיין עמדו בחנותו של האומן שעשה אותם, והלהבות העלו אותם בדיוק לחום שעשייתם דורשת.
"ובא מעשה ליבנה": השאלה הובאה להכרעת החכמים שישבו ביבנה. "וטימאם רבן גמליאל": רבן גמליאל פסק שהתנורים הללו כלים הם וכבר מקבלים טומאה.
שים לב שבמעשה אחד זה התקבצו כל שלוש החריגות שמנתה המשנה. האש בערה מחוץ לתנורים ולא בתוכם; הדבר קרה בלי דעתו וכוונתו של איש; והתנורים עדיין לא נגמרו ועמדו בבית האומן בשעת המעשה. אף על פי כן נחשבו כלים גמורים, הראויים לקבל טומאה.
העיקרון
לימודה של המשנה הוא שגמר מלאכתו של תנור נמדד בתוצאה בלבד. אם הוסק התנור לחום שעשייתו דורשת, הרי הוא כלי גמור ומקבל טומאה, בכל נסיבות שהביאו לאותו חום.