כלים, פרק ד, משנה ד. כדי להבין את המשנה הזו צריך להיזכר בהלכה אחת שנקבעה כבר בפרק השני: לכלי חרס יש דיני טומאה משלהם. אם נגע דבר טמא בדופנו החיצונית של כלי חרס, אין הכלי מיטמא והוא נשאר טהור. רק כשהטומאה נכנסת אל תוך חלל הכלי, הכלי מקבל טומאה. בכלי חרס הכל תלוי בתוכו, ואחוריו אינם קובעים כלום.
ליישם את ההלכה הזו קל כל זמן שלכלי יש פה אחד ופשוט. הקושי מתחיל כשחלקו העליון של הכלי מחולק לכמה בתי קיבול או תעלות נפרדות, כך שהטומאה יכולה לנוח באחת מהן ולא להגיע כלל אל השאר. איזה מן החללים הללו נחשב תוכו של הכלי, ואיזה מהם אינו אלא מדף שבאחוריו? בדיוק את זה באה משנתנו לברר.
כלי שיש בו שלוש שפיות
המשנה פותחת במקרה: "כלי חרס שיש בו שלש שפיות" (כלי חרס שעשויות בו שלוש שפתות). דמיינו שפה אחת המקיפה את פיו הממשי של הכלי, ועוד שתי שפיות הבנויות סביבה כטבעות, ובין שפה לשפה תעלה פתוחה. הטומאה נחה עכשיו באחת התעלות הללו ולא במקום אחר. האם הכלי נטמא?
כל הדין תלוי בשאלה איזו מן השלוש גבוהה מחברותיה, שכן השפה הגבוהה היא הקובעת עד היכן מגיע חללו של הכלי.
הפנימית עודפת
"הפנימית עודפת": השפה הפנימית גבוהה משתי האחרות. הטומאה נחה במקום שמעבר לאותה שפה פנימית, בין בתעלה שבינה לשפה האמצעית ובין בתעלה שבין האמצעית לחיצונה. הדין הוא "הכל טהור": שום דבר לא נטמא, לא הכלי ולא השפיות שסביבו.
הדבר נובע ישירות מן ההלכה שבה פתחנו. מכיוון שהשפה הפנימית היא הגבוהה, רק השטח שהיא מקיפה נחשב תוכו של הכלי. כל מה שמונח מעבר לאותה שפה אינו אלא אחוריו של הכלי, וכלי חרס אינו מיטמא מאחוריו.
החיצונה עודפת
"החיצונה עודפת": כאן השפה החיצונה היא הגבוהה מכולן. עכשיו, אם נחה טומאה בכל מקום שבתחום שאותה שפה חיצונה מקיפה, "הכל טמא": הכל נטמא. הואיל והגבוהה שבשלוש היא החיצונה, כל מה שהיא מקיפה, ובכלל זה התעלות, נחשב תוכו של הכלי. טומאה שנחה בכל מקום בתוך אותו היקף, כאילו נכנסה לחללו של הכלי.
האמצעית עודפת
"האמצעית עודפת": ומה אם השפה האמצעית היא הגבוהה משתי שכנותיה? כאן המשנה מחלקת: "ממנה ולפנים טמא, ממנה ולחוץ טהור". טומאה שנחה בצידה הפנימי של השפה האמצעית מטמאה את הכלי, וטומאה שנחה בצידה החיצוני אינה מטמאה אותו. שוב, השפה הגבוהה היא קו הגבול: כל מה שהאמצעית מקיפה הוא תוכו של הכלי, וכל מה שמעבר לה אינו אלא אחוריו.
היו שוות
"היו שוות", שלוש השפיות נעשו בגובה אחד. כאשר אין אחת מהן עודפת על חברותיה, היכן נעמיד את גבול חללו של הכלי?
"רבי יהודה אומר, חולקין האמצעית". רבי יהודה סובר שהתעלה האמצעית, זו שבין השפה הפנימית לשפה האמצעית, נחלקת בחציה. חציה הפנימי נחשב כשייך לתוכו של הכלי, ולכן טומאה שנחה שם מטמאה את כל הכלי. חציה החיצוני נחשב אחוריים, ולכן טומאה שנחה שם אינה מטמאה את הכלי.
"וחכמים אומרים, הכל טהור". חכמים חולקים. לדעתם אין חולקין תעלה כלל. תוכו של הכלי מצטמצם למה שהשפה הפנימית מקיפה, ולפיכך טומאה בכל מקום שמעבר לאותה שפה אינה מטמאה את הכלי.
מאימתי כלי חרס מקבלים טומאה בכלל?
המשנה מסיימת בכלל רחב בדיני כלי חרס: "כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה? משיצרפו בכבשן, והיא גמר מלאכתן". מאיזה שלב כלי חרס ראויים לקבל טומאה? משעה שנתחזקו באש הכבשן, שכן הצריפה הזו היא גמר עשייתם.
לפני שהאש חיזקה את החומר, אין כאן כלי כלל. משיצא החומר מן הכבשן, נחשבת מלאכתו כגמורה. וכך הדין אף אם היוצר מתכוון עוד לעשות בו מלאכות נוספות: לעניין טומאה, האפייה היא קו הסיום. מאותו רגע הוא נחשב כלי גמור וראוי לקבל טומאה.
נמצא שמשנתנו העמידה שני קווים. אחד קו במקום: השפה הגבוהה קובעת היכן מתחיל חללו של כלי החרס, ורק שם הטומאה חלה. והשני קו בזמן: הכבשן קובע את הרגע שבו חומר מעוצב נעשה כלי בעיני ההלכה.