כלים, פרק ג, משנה ד. המשנה הקודמת עסקה בכלי חרס שלם שנעשה בו נקב. משנתנו באה לדון בשאלה מקבילה מן הצד ההפוך: כלי שמצד הדין הוא עדיין חתיכה אחת, אלא שנסדק ונתרועע עד שהוא עומד להתפרק. האם תיקון כלי כזה מחזיר לו את הכושר לקבל טומאה, ומה דינו של כלי שכבר נשבר וחרסיו חוברו זה לזה מחדש?
חבית שהטפילה מחזיקה אותה
המשנה פותחת: "חבית שנתרעעה", חבית של חרס שנסדקה. מחמת הסדקים נתרופפה עד שאינה יכולה להחזיק אפילו חצי קב גרוגרות. במצב זה החבית טהורה, שכן כלי שאין בו כוח לשמש את תפקידו אינו נחשב עוד, מבחינת השימוש, לכלי קיבול לענין טומאה.
אלא שעוד קודם שנתפרקה החבית ממש, טיפל בה בעלה: "וטפלה בגללים", טח את דפנותיה מבחוץ בגללי בקר. משהתייבשה הטפילה היא מחברת את הדפנות הסדוקות זו לזו ומחזקת את החבית כולה.
על חבית כזו פוסקת המשנה: "אף על פי שנוטל את הגללים והחרסים נופלין", אף אם הריעוע הגיע לכלל כך שאם יסיר את הטפילה תיפול החבית מיד, כלומר שרק הגללים מחזיקים את החרסים במקומם, הרי היא טמאה: היא נחשבת כלי שלם וראויה לקבל טומאה.
והטעם: "מפני שלא בטל שם כלי מעליה", לפי שלא נתבטל ממנה שם כלי. אמת, בשעת ריעועה נטהרה ולא היתה ראויה לקבל טומאה. אך לעולם לא נתפרקה; נשארה חבית אחת שלמה, ושם "חבית" לא זז ממנה. וכיון ששם כלי לא נתבטל ממנה, מיד כשהטפילה מחזירה לה את חוזקה והיא יכולה לשוב ולהחזיק משא, הרי היא חבית שלמה ומקבלת טומאה. ואף שהדפנות עצמן הולכות ומתרופפות, הטפילה היבשה היא העושה את מלאכת החיבור, ודי בכך להחזיר לה את קבלת הטומאה.
ודבר זה הולך לפי הכלל שבהלכה הקודמת: כל זמן שהכלי שלם ושם כלי עליו, תיקון מחזירו לגדר כלי לענין דיני טומאה. ושים לב שהמשנה בחרה בכוונה בגללים כחומר הטפילה. הגללים אינם חומר במעלת החרס, ואף על פי כן, כיון שהם מצליחים להחזיק את החבית, החבית ראויה לטומאה. אין הדין תלוי באיזה חומר נעשתה הטפילה.
חבית שנשברה ממש
עתה מעמידה המשנה כנגד החבית שלא נתפרקה את החבית שנתפרקה. "נשברה ודבק ממנה חרסית", נשברה החבית וחרסיה שלה חוברו והודבקו מחדש, "או שהביא חרסית ממקום אחר", או שהביא חרסים ממקום אחר וחיברם עד שנעשו כתבנית חבית, "וטפלן בגללים", וטפל אותם בגללים כדי שיעמוד המבנה בחוזק.
והדין: "אף על פי שנוטל הגללים והחרסין עומדין, טהורה". אף כאן, שהחרסים חוברו בחוזק כזה שאם תוסר הטפילה יעמדו מעצמם, החבית טהורה.
וכאן הטעם שבמשנה הפוך בדיוק: "מפני שבטל שם כלי מעליה", שם כלי כבר נתבטל ממנה בשעת השבירה. ואין הדבקה שבעולם, ואין טפילת גללים, מחזירה את מה שאבד באותה שעה. כל מה שלפנינו עכשיו הוא אוסף שברים המסודרים בצורת חבית, ואין סידור שברים בורא מחדש את הכלי שהיה. ומכאן הכלל: משעת שבירה הכלי טהור לעולם, ולא הדבקה ולא תיקון יחזירוהו לקבל טומאה.
ומקרה אחד יוצא מן הכלל. אם טפלו את החרסים בטיט והחזירום לכבשן להישרף מחדש, הדין משתנה, שהשריפה עושה כלי ממש: זהו כלי חדש. משנתנו אינה מדברת אלא בסידור של ארעי, טפילת חרסים שבורים בטיט, בגללים או בדבק, ואין בטפילה כזו כוח להחזיר לכלי את מעמדו הראשון.
כשחרס אחד מחזיק רביעית
עד כאן דיברה המשנה בחבית שכל חרסיה קטנים מכדי לקבל טומאה בפני עצמם. הסיפא עוסקת בחבית שחוברה מחדש ואחד מחרסיה גדול דיו להיות כלי לעצמו.
"היה בה חרס מחזיק רביעית", אחד מן החרסים שהודבקו בחבית המחוברת גדול כשיעור המחזיק רביעית הלוג של נוזל. שבר בשיעור זה יש עליו שם כלי בפני עצמו, ולפיכך עוד בשעה שהיה מונח לבדו, קודם שחיבר ממנו חבית, היה מקבל טומאה ומטמא כל אוכל ומשקה הבאים במגעו.
ופוסקת המשנה: "כולה מטמא במגע". אם הגיעה טומאה לאותו חרס גדול, כל החבית המחוברת, ובכללה החרסים הקטנים המודבקים אליו, מטמאת אוכלין ומשקין במגע. "וכנגדו מטמא באויר", אבל טומאת אויר כלי חרס אינה אלא בתוך חלל אותו חרס עצמו, בשטח שבין דפנותיו שלו, ולא בשאר מקומות החבית.
והסברא ברורה. אותו שבר גדול לא זז ממנו שם כלי כל הזמן; הוא היה מקבל טומאה ומטמא באוירו עוד קודם שהודבק אליו דבר, ואין בחיבור שאר החרסים כדי לשנות בכך. והחרסים הקטנים, כמו שלמדנו, אין עליהם תורת כלי חרס כלל, ולפיכך טומאת אויר אינה בהם. ואין תפקידם אלא כיד, כבית אחיזה המשמש לחרס הגדול שאליו חוברו. וכיון שידות כלי חרס אינן מטמאות אלא במגע ולא באויר, כך גם חרסים אלו שהודבקו: כיון שהם מחוברים לחרס טמא שלא נתבטל ממנו שם כלי, הם מטמאים במגע ולא יותר.