כלים, פרק כ"ח, משנה ד. הנושא כאן הוא המטפחת שבה עוטפים ספר תורה. מדובר בפיסת אריג פשוטה, שאינה בית קיבול כלל, והיו כורכים אותה סביב הספר. כדי להבין את המחלוקת שבמשנה זו נצטרך עיקרון אחד: פשוטי כלים העשויים לשמש חפץ אחר, ואינם משמשים את האדם עצמו, אינם מקבלים טומאה כלל. השאלה שהמשנה מציגה היא אם מטפחת של ספר תורה נכנסת לגדר הזה, וכאן נוקטים בית שמאי, בית הלל ורבן גמליאל שלוש עמדות שונות.
המשנה פותחת במילים "מטפחות ספרים", כלומר האריגים שבהם מחזיקים את הספרים. עליהן אומרים בית שמאי שהן מקבלות טומאה, "בין מצויירות", בין אם רקמו בהן ציורים, "בין שאינן מצויירות", ובין אם הן חלקות לגמרי, ולשון המשנה היא "טמאות, כדברי בית שמאי". מה שעומד מאחורי הדין הזה הוא שבפועל מטפחת כזו אכן משמשת את האדם המשתמש בה. תארו לעצמכם אדם היושב ולומד ונקרא לצאת: הוא מניח את המטפחת במקום שהגיע אליו, כדי שכשיחזור ימשיך בדיוק מן הנקודה שבה הפסיק. לדעת בית שמאי שימוש כזה קובע את האריג כדבר שהאדם משתמש בו לצרכי עצמו, וכל מה שמשמש את צרכי האדם נכלל בכלים המקבלים טומאה.
בית הלל מחלקים בין המצבים: "מצויירות טהורות, ושאינן מצויירות טמאות". מטפחת מצויירת נשארת טהורה, שכן מטפחת מקושטת נעשתה למטרה אחת ברורה, לכסות את הספר, ולא לשמש את האדם בכלום. עצם העובדה שרקמו וקישטו אותה מלמדת כיצד מתייחסים אליה: אין אדם לוקח פיסה כזו ומשתמש בה כסימן במקום שבו הפסיק בלימודו. כשאדם פורש אותה על ספר התורה הוא עושה זאת מתוך כבוד לספר, ולא לצורך כלשהו של עצמו. אבל מטפחת שאינה מצויירת, אומרים בית הלל, מקבלת טומאה, מפני שבאריג חלק משתמשים גם לשימושים נוספים, שימושים שיש בהם תועלת לאדם עצמו, וזה מה שנותן בה כוח לקבל טומאה.
הדעה השלישית והאחרונה היא דעת רבן גמליאל: "אלו ואלו טהורות". שני הסוגים, המצויירת ושאינה מצויירת כאחד, נשארים טהורים. לשיטתו התפקיד המהותי של כל מטפחת כזו הוא לכסות את הספר, ומכיוון שזה ייעודה המגדיר, אין דרך בני אדם להשתמש בה לשימושים אחרים גם כשאין עליה שום קישוט. וכיוון שאינה משמשת את האדם, אין היא נכנסת כלל לגדר כלי המקבל טומאה.
כך נותנת לנו משנה קצרה זו שלוש קריאות של אריג פשוט אחד. בית שמאי מסתכלים על מה שנעשה בה למעשה בבית המדרש וקובעים שהיא תשמיש של אדם בכל מקרה; בית הלל נותנים לקישוט עצמו להעיד על ייעודו של האריג ומחלקים בהתאם; ורבן גמליאל קובע את זהות המטפחת לפי תפקידה העיקרי, שירות ספר התורה, ופוסק שהיא נשארת טהורה בכל המצבים.