כלים, פרק כ"ז, משנה ד. לאורך כל הפרק למדנו שארבעת החומרים, בגד, שק, עור ומפץ, לכל אחד מהם שיעור מינימלי משלו כדי שפיסה קטנה ממנו תוכל לקבל טומאה. משנתנו מציגה עתה את המקרה שבו כל ארבעתם שווים, בשיעור אחד ויחיד.
פותחת המשנה: "המקצע מכולם טפח על טפח, טמא", מי שחותך ומעצב חתיכה מכל אחד מן החומרים הללו בשיעור של טפח על טפח, הרי היא טמאה. ריבוע קטן כזה ראוי לקבל טומאת מדרס, טומאתו של דבר שיושבים או נשענים עליו, שכן חתיכה בגודל כזה מועילה לטלאי על אוכף של חמור, שאדם יושב עליו.
כאן נעוץ החילוק החשוב. השיעורים הגדולים שנמנו במשניות הקודמות, לכל חומר שיעורו שלו, מדברים בחומר שבעליו משתמש בו לישיבה או להסבה אך מעולם לא שינה בו מעשה לצורך זה. במקום שלא נעשה שינוי בגוף החפץ, צריך החומר להיות גדול דיו מצד עצמו. אבל משעה שהבעלים עשה בו מעשה, קיצע אותו, עיצב אותו, התקין ממנו דבר המיוחד לשימוש זה, משתנה ההלכה, וזה החידוש הנלמד כאן: אף חתיכה שאין בה אלא טפח על טפח יכולה לקבל טומאה.
ומכאן ליישום. המשנה מדברת "משולי הקופה", מן החלק התחתון של הסל: אם חתך משם בעליו ריבוע של "טפח על טפח", אותה חתיכה "טמא", כלומר ראויה לטומאת מדרס. הטעם פשוט: קרקעית הסל שטוחה, ולכן ריבוע הנחתך ממנה נותן משטח ישר שאדם יכול להשעין עליו את משקלו.
ומכאן מחלוקת: "מצדדי הקופה, רבי שמעון מטהר". כאשר נחתך ריבוע הטפח מדפנות הסל ולא מקרקעיתו, מטהר רבי שמעון את החתיכה. דפנות הסל מתעגלות כלפי חוץ, ומשטח עגול אינו משמש את מי שמבקש להתיישב עליו. אמת, בעל החתיכה עשה מעשה קיצוע, ובמחשבתו הוא ייעד את הפיסה לישיבה. ואף על פי כן חל כאן הכלל של בטלה דעתו אצל כל אדם: כשדעתו של אדם אחד עומדת מול דעתם של כל בני אדם, בטלה דעתו. הואיל ובני אדם בכלל לא היו רואים כיסא בשבר מעוקל כזה, אין תכניתו הפרטית מקנה לו מעמד כזה.
"וחכמים אומרים: המקצע טפח על טפח", וחכמים חולקים. מכל מקום שנחתך ממנו הריבוע, "מכל מקום", ואף מן הדפנות המעוקלות, החתיכה "טמא" וראויה לטומאת מדרס. סברתם היא שגם שבר מעוקל לא איבד את שימושו: אדם הזקוק למקום לשבת בו יכול להסתדר גם עליו.
נמצא שמשנה זו מלמדת אותנו את השיעור האחד המשותף לבגד, לשק, לעור ולמפץ כאחד, טפח על טפח, ומלמדת אותנו גם את הטעם: מפני שמעשה קיצוע ועיצוב מכוון הופך אף את הפיסה הקטנה ביותר לדבר שאדם יכול לשבת עליו.