כלים, פרק כ"ו, משנה ד. המשנה ממשיכה בעיסוקו של הפרק בכלי עור, ושואלת שאלה שעוברת בכל הנושא כולו: מאיזה שלב פגם שנפגם בחפץ מבטל ממנו שם כלי? כאן עומדים במרכז מנעלי הרגל. לסנדל, לסוליים ולמנעל הסגור יש חלקים שבלעדיהם אין אפשרות לנעול, והמשנה עוקבת אחר מה שקורה לטומאת החפץ כשאותם חלקים נפסקים, כשהם מתוקנים, וכשהתיקונים עצמם הם המחזיקים את החפץ. בסופה עוברת המשנה לשאלה קרובה בעניין חמתות של עור שנסתמו בקשירה ולא בתפירה.
נפסקה אוזן אחת ותוקנה
המקרה הראשון שבמשנה: "סנדל שנפסקה אחת מאזניו" (סנדל שאחת מאוזניו נפסקה), "ותיקנה" (ובעליו תיקן אותה אחר כך), והדין: "טמא מדרס". האוזניים הן הלולאות שבצדי הסנדל; הרצועות עוברות בהן, ובכך נקשר הסנדל אל הרגל. הרי שלולאה אחת נפסקה, אחר כך תוקנה, והסנדל ממשיך לשאת טומאת מדרס.
האמת היא שלא התיקון הוא הקובע את הדין בבבא הראשונה הזו. אף לפני שתוקן לא איבד הסנדל את שימושו. כשנשארה בו אוזן אחת בלבד, עוד יכול אדם להעביר את הרצועה באוזן הנותרת, לכרוך אותה ולקשור את הסנדל לרגלו. וכיוון שהוא ראוי לנעילה, הרי הוא כלי, ואם כבר קיבל טומאת מדרס, נשאר בטומאתו. הזכרת התיקון נצרכת דווקא בשביל מה שבא אחר כך.
נפסקה האוזן השנייה ותוקנה
וממשיכה המשנה: "נפסקה שנייה" (האוזן שנשארה נפסקה אף היא), "ותיקנה" (וגם היא תוקנה), ועכשיו הדין מתהפך: "טהורה מן המדרס". הסנדל נפטר מטומאת המדרס שהיתה בו.
והמפליא: הסנדל לא נפסל מנעילה אף רגע אחד בדרך; בכל שלב היה ראוי לנעילה. אלא שהעיקר במקום אחר: כל מה שנשתייר מן הסנדל כמו שהיה מתחילה אינו יכול לשמש לנעילה בפני עצמו. שתי האוזניים שבו כעת תוספות הן, אחת מן התיקון הראשון ואחת מן התיקון האחרון. הסר את שתי האוזניים המתוקנות, ונשאר גוף הסנדל הישן בלא אוזניים כלל, ואין אדם יכול לקשור דבר כזה לרגלו. חפץ שאינו משמש אלא בזכות חלקים שנתחברו אליו לאחר מכן, איבד את זהותו הראשונה, ועם אותה זהות הולכת גם טומאת המדרס שהיתה בו. לפנינו סנדל כשר לנעילה לכל דבר, ואף על פי כן בטלה ממנו טומאת מדרס, שהרי החלקים המכשירים אותו לנעילה אינם החלקים שהיו טמאים.
ואף על פי כן טמא במגע
"אבל טמא מגע מדרס". יצא הסנדל מכלל אב הטומאה שנעשה בטומאת מדרס, ובכל זאת אינו טהור: יש בו טומאה קלה של דבר שנגע במדרס, המשאירה את הכלי ראשון לטומאה. וכדי לראות כיצד הגיע הדבר לכך, נחזור על השלבים אחד אחד.
- בשעה שנפסקה האוזן הראשונה עוד היה הסנדל ראוי לנעילה, ולפיכך נשארה בו טומאת המדרס של עצמו.
- האוזן החדשה שקבע בה הבעל נגעה בכלי שיש בו טומאת מדרס, ומחמת אותה נגיעה נעשתה האוזן החדשה ראשון לטומאה.
- אחר כך נפסקה האוזן השנייה ואף היא נתחלפה, ואז, מן הטעם שנתבאר, בטלה מן הסנדל טומאת המדרס של עצמו.
- אבל האוזן שנתחלפה קודם נשארת בדין ראשון לטומאה, והרי היא קבועה בסנדל. וכיוון שכל המחובר לדבר טמא מקבל טומאה, הסנדל המתוקן כולו כאחד טמא מחמת אותה אוזן.
נמצא שאין כאן דבר טהור לגמרי. הסנדל ירד מדרגת אב הטומאה של מדרס לדרגת חפץ שנטמא במגע מדרס.
ואם לא תוקנה הפסיקה הראשונה כלל
"לא הספיק לתקן" (לא הספיק לתקן), "את הראשונה עד שנפסקה שנייה, טהורה". הניח הבעל את האוזן הראשונה בלא תיקון, ובתוך כך נפסקה גם השנייה, הסנדל טהור. באותו פרק זמן עמד בלא אוזניים כלל ולא היה אפשר לנעלו; בטל ממנו שם כלי, ומשבטל אינו מקבל טומאה עוד.
פגם בעקב ובחוטם
"נפסק עקבו" (החלק שמאחור המקיף את העקב נפסק); "ניטל חוטמו" (החלק שלפנים שעל האצבעות ניטל); "או שנחלק לשניים" (או שנחלק הסנדל לשני חלקים). בשלושתם הדין טהור. אין אחד מן הסנדלים הללו מתקיים עוד על הרגל, ולפיכך אין הכלי יכול לשמש את תשמישו, וכל שאינו יכול לשמש את תשמישו אינו כלי.
הסוליים והמנעל הסגור
"סוליים שנפסק" (סוליים שנפסק), "מכל מקום, טהור". הסוליים היה מנעל פשוט שהיה בשימוש בימי המשנה: כמעט אין בו אלא סוליה תחת הרגל, וחומר העולה מסביב לרגל ולקרסול כדי לקיימו במקומו. וכיוון שכל קיומו תלוי באותה כריכה, פסיקה בכל מקום שיהיה משאירה אותו בלתי ראוי לנעילה, ולפיכך טהור.
"מנעל שנפחת" (מנעל, נעל סגורה על גב הרגל, שנפגמה), "אם אינו מקבל" (אם אינו מקבל עוד) "את רוב הרגל, טהור". השיעור הוא כמה מן הרגל עוד עוטף המנעל. נשתייר מן העליון כדי שיכסה המנעל את רוב הרגל, עדיין ראוי לנעילה ונשאר טמא. נקרע העליון עד שרוב הרגל מגולה, המנעל טהור.
מנעל שעדיין על הדפוס
"מנעל שעל האימום" (מנעל המונח על האימום), האימום הוא הדפוס בצורת רגל שעליו מותחים ומעצבים את המנעל בשעת עשייתו. והמדובר במנעל שנשלמה מלאכתו ועדיין לא הוסר מעל הדפוס. "רבי אליעזר מטהר": לדעתו מנעל שלא הוסר מן האימום אינו נחשב כלי גמור, וכל זמן שהוא מונח שם אינו מקבל טומאה. "וחכמים מטמאין": חכמים סוברים שהוא מקבל טומאה. לדעתם המנעל גמור, והימצאותו על הדפוס אינה אלא דרך אגב ואינה משנה כלום; וכיוון שהוא כלי גמור, מקבל טומאה.
חמתות עור שנסתמו בקשר
"כל החמתות צרורות טהורות". חמתות של עור שניקבו, ומשום כך נטהרו לפי שאינן משמרות עוד את מה שבתוכן, ואחר כך נסתמו בקשירה ולא בתפירה, נשארות טהורות ואינן מקבלות טומאה. הקשירה תיקון של ארעי היא ולא תיקון אמת: סופו של קשר להיתר, ולפיכך אין החמת נחשבת כמי שחזרה להיות כלי.
"חוץ משל ערביין". יוצאים מן הכלל הקשרים שהערבים קושרים, שהיו קשורים בחוזק רב וקשה מאוד להתירם, ונמצא שהם עומדים בדין קשר של קבע. חמת עור שנשברה ונסתמה בקשר כזה חזרה להיות כלי ומקבלת טומאה.
"רבי מאיר אומר" (רבי מאיר מעביר את המבחן מסוג הקשר אל הכוונה שבו): "צרור שעה, טהורות". חמת שנסתמה בקשר שאינו אלא לפי שעה, שעתיד להיפתח בקרוב, טהורה אף אם הוא מקשרי הערבים. ואם נעשה הקשר "צרור עולם", שיהא קשור לעולם, החמת טמאה אף אם אין הקשר אלא קשר פשוט.
"רבי יוסי אומר" (ורבי יוסי פוסק בלא כל חילוק): "כל החמתות צרורות טהורות". כל חמת עור שנסתמה בקשירה נשארת טהורה. אין שום קשר בעולם שיכול להחזיר לה שם כלי. לפי שדרך סתימתן של חמתות אלו בתפירה ולא בקשירה, אין קשר של ערבים ואף לא קשר שנעשה על דעת שלא להתירו לעולם נחשב תיקון אמיתי של קבע.
החוט העובר בכל המשנה הוא רעיון אחד בפנים רבות: הטומאה נאחזת בכלי המשמש את תשמישו, והחלקים שלו עצמו, כשהוחזרו לו כדרכו, הם המקיימים אותו בכלל זה.