כלים, פרק כ"ד, משנה ד. הפרק הזה עובר על שורה ארוכה של חפצים מן השימוש היומיומי, וכל משנה ממיינת חפץ אחד לשלוש קטגוריות לפי סוג הטומאה שהוא מקבל. המשנה שלנו מיישמת את התבנית הזאת על תיבת העץ.
המשנה פותחת: "שלש תבות הן" (שלוש תיבות הן), כלומר שלושה סוגי תיבות, וכל אחת מהן עומדת במקום הלכתי אחר.
"תבה שפתחה מצדה טמאה מדרס" (תיבה שפתחה מצידה, טמאה מדרס): כאשר הפתח של התיבה קבוע בדופן שלה, התיבה מקבלת טומאת מדרס. טומאת מדרס היא הטומאה שמגיעה לחפץ המיועד לישיבה או לשכיבה כאשר זב או זבה נשענים עליו במשקל גופם. רק דבר שראוי באמת לישיבה נכנס לקטגוריה הזאת, והתיבה הזאת ראויה: מכיוון שמכניסים את היד מן הצד, המשטח העליון פנוי, ואדם יכול להתיישב עליו בשעה שהתיבה ממשיכה למלא את תפקידה בלי שום עיכוב. הישיבה והאחסון מתקיימים כאן יחד, ולכן התיבה נחשבת כלי העשוי לישיבה, וטומאת מדרס חלה עליה.
"מלמעלן טמאה טמא מת" (מלמעלה, טמאה טומאת מת): כאשר נכנסים לתיבה מלמעלה, היא ראויה לקבל טומאת מת, כמו כל כלי אחר. זהו כלי עץ שמחזיק דברים בתוכו, וכלים מסוג זה נטמאים בדרך הרגילה. אבל טומאת מדרס אינה מגיעה אליה, מטעם מעשי לגמרי: אדם היושב על תיבה כזאת מכסה את הכיסוי, וכיוון שהכיסוי מכוסה אין עוד אפשרות להגיע לתוך התיבה, וזה בדיוק מה שלשמו נבנתה. חפץ שתפקידו העיקרי מתבטל ברגע שמישהו מתיישב עליו אינו מוגדר כלי לישיבה, ולפיכך אין למדרס מקום כאן.
"והבאה במדה טהורה מכלום" (והבאה במידה, טהורה מכלום): תיבה שהיא באה במידה, כלומר תיבה גדולה מאוד, טהורה מכל צורה של טומאה. כלים בגודל כזה אינם מקבלים טומאה כלל, מפני שאינם חפצים שאדם מגביה ומטלטל ממקום למקום. כלי שאינו מיטלטל אינו נחשב כלי לעניין ההלכות האלה, ולכן התיבה השלישית הזאת עומדת מחוץ למערכת כולה: לא מדרס, לא טומאת מת, טהורה מכלום.
אם כן, שלוש תיבות, וההבדל ביניהן נקבע על ידי דבר פשוט כמו מקומו של הפתח, ועל ידי גודלה של התיבה. ההלכה מסתכלת על האופן שבו אדם משתמש בחפץ בפועל: תיבה שאפשר לשבת עליה בנוחות בלי לקלקל את ייעודה נעשית מושב בעיני ההלכה; תיבה שצריכה להישאר פנויה כדי שיוכלו לפתוח אותה נשארת רק כלי קיבול; ותיבה גדולה מכדי לטלטלה אינה נחשבת עוד כלי כלל.