כלים, פרק כ"ג, משנה ד'. הפרק שלנו ממשיך לבדוק אילו חפצים ראויים לקבל טומאת מדרס, היינו הטומאה שהזב (וכן הדומים לו) מטמא בה בכך שהוא לוחץ במשקלו על כלי המיוחד לשכיבה או לישיבה. השאלה בכל מקרה איננה כיצד נראה החפץ, אלא לְמה הוא נועד: האם הוא משמש את האדם כמקום שכיבה (משכב) או כמקום ישיבה (מושב)?
המשנה פותחת: "המיטה והכר והכסת של מת, הרי אלו טמאין מדרס", כלומר המיטה, הכר והכסת המיוחדים למת מקבלים טומאת מדרס. אלו הם הכלים המוכנים לגוף הנישא להלוויה ולקבורה: האלונקה שמשכיבים עליה את המת, ועימה הכר והכסת המונחים תחתיו. אם יישען הזב עליהם בכל משקלו, הם נטמאים טומאת מדרס.
ומדוע כך הדין? כאן אנו מגיעים אל היסוד שממנו נובעת כל ההלכה. העובדה שגוף מת שוכב על גבי חפץ אינה מוסיפה לו מאומה בהגדרתו לעניין דיני טומאה וטהרה. אילו נעשו הכלים הללו רק כדי שהמת ישכב עליהם ולא לשום צורך אחר, לא היו נכנסים כלל לגדר משכב או מושב. מה שקובע את הדבר הוא השירות שהכלי נותן לאדם חי.
ושירות כזה אכן קיים כאן. כאשר הנשים מתאספות לספוד, הן נשענות על המיטה ועל הכר והכסת המונחים עליה. מתוך אותו שימוש אנושי פשוט נעשים הכלים הללו עצמם דברים שאדם חי סומך עליהם את עצמו, ומשעה שכך הם נמנים עם הכלים המיוחדים לשכיבה ולישיבה. משום כך בדיוק הזב הלוחץ עליהם מטמא אותם טומאת מדרס.
עתה נמנים שלושה מושבים. הראשון הוא "כסא של כלה", הכסא שמושיבים עליו את הכלה בחתונתה. השני הוא "משבר של חיה", הספסל שמשמש את היולדת, שעליו היא יושבת בשעת הלידה. השלישי הוא "כסא של כובס", מושבו של הכובס, שהמשנה מתארת אותו בלשון "שקורמים עליו את הכלים". מבנהו דומה לשולחן נמוך שקבוע בראשו לוח שטוח, ולאחר גמר הכיבוס פורש עליו הכובס את הבגדים, מקפלם ולוחצם כדי לישרם.
על שלושתם מובאת הלכה: "אמר רבי יוסי", ופסקו הוא "אין בהם משום מושב", אין לאף אחד מהם דין מושב לעניין הלכות אלו. פשוט אין הם מושבים כמשמעות הרגילה של המילה, שהרי אין אדם מתיישב על אחד מהם כדי לנוח. בכל אחד מהם הישיבה משמשת מטרה שמחוצה לה: את הכלה מושיבים על כסאה כחלק מסדרי החתונה, היולדת נעזרת במשבר לצורך הלידה, והכובס מתיישב על מושבו רק מפני שהמלאכה מחייבת אותו להוריד את משקלו על הבד.
מאחר שהישיבה על חפצים אלו היא אמצעי לתכלית אחרת ולא המנוחה המגדירה מושב, סובר רבי יוסי שאין מונים אותם ככלים העשויים לישיבה. לפיכך, אף אם ישב עליהם הזב, אין הם נטמאים כמושב. שני חלקי המשנה שלנו מלמדים אפוא הלכה אחת משני כיוונים: מיטה שנעשתה למת עשויה בכל זאת להיות משכב מפני שאנשים חיים נשענים עליה, ולעומת זאת כסא שאנשים חיים ודאי יושבים עליו עלול בכל זאת שלא להיות מושב, מפני שאין אותה ישיבה השימוש של מנוחה שלשמו נעשים המושבים.