כלים, פרק כ"ב, משנה ד'. המשנה מביאה לפנינו שני מושבי עץ שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, ובכל אחד מן המקרים מוסיף שמאי הזקן עצמו הלכה משלו, המרחיבה את הדין צעד אחד מעבר לדברי תלמידיו.
הכלי הראשון הוא כיסא של כלה. זה היה מושב עץ מקושט שהוכן לכבוד הכלה, ועליו הושיבו אותה בימי שמחת החתונה. מבחינת מבנהו דמה לכל כיסא רגיל: רגליים, מלבן ולוח לשבת עליו. מה שייחד אותו היו לוחות העץ שהותאמו לו מאחור, שאיפשרו לה להישען בנוח, ולוחות נוספים שעלו משני הצדדים ושימשו כמשענות ידיים.
המשנה שואלת מה הדין כאשר אותם קישוטים אינם: "כיסא של כלה שניטלו חיפוייו", כיסא של כלה שניטלו ממנו החיפויים, כלומר הלוחות שיצרו את המשענת האחורית ומשענות הידיים.
"בית שמאי מטמאין", בית שמאי אומרים שהוא עדיין מקבל טומאה. אמת, שוב אין הוא מהודר די כדי להעמידו בחתונה, אבל הוא לא חדל מלהיות כיסא: אדם עוד יכול לשבת עליו, ולכן נשאר כלי.
"ובית הלל מטהרין", בית הלל אומרים שהוא טהור. לדעתם, כיסא זה נעשה לתכלית אחת מיוחדת, לשמש מושב לכלה בחתונתה, ומשעה שאינו יכול למלא את התפקיד הזה שוב אינו כלי כלל.
עכשיו מביאה המשנה את דעתו של שמאי עצמו, ולא של הבית מדרש שנקרא על שמו: "שמאי אומר: אף מלבן של כיסא טמא". שמאי מסכים עם עמדת תלמידיו ומוסיף עליה דרגה. לא רק הכיסא עם רגליו ומלבנו נשאר מקבל טומאה לאחר שהוסרו החיפויים. אף לוח המושב לבדו, אותו לוח עץ פשוט שאדם יכול לשבת עליו, נחשב כלי בפני עצמו ולכן יכול להיטמא.
המקרה השני במשנה עוסק בכיסא שנקבע בעריבה, אחד מכלי העץ הגדולים שהשתמשו בהם ללישת בצק. הכיסא מחובר לעריבה, ובכל זאת אדם יכול לשבת עליו בדיוק כפי שהיה יושב על כל כיסא. השאלה היא כיצד להגדירו: האם הוא מושב, ולפיכך מקבל טומאת מדרס, אותה טומאה הבאה על דבר המיוחד לישיבה כאשר טמא יושב או נשען עליו, או שנהפך לחלק מן העריבה, ואז אינו מקבל טומאה אלא במגע ישיר.
"כיסא שקבעו בעריבה", כיסא שקבעו אותו בתוך עריבת לישה. "בית שמאי מטמאין", בית שמאי אומרים שהוא מקבל טומאת מדרס, שהרי הכיסא ממשיך לתפקד כמושב. "ובית הלל מטהרין", בית הלל אומרים שהוא טהור מטומאת מדרס: הכיסא נראה כאינו אלא המשך של העריבה, בטל אליה, וממילא אינו נטמא אלא במגע.
ושוב מוסיף שמאי הזקן הלכה משלו: "שמאי אומר: אף העשוי בה", אף מושב שנעשה בעריבה עצמה מקבל טומאת מדרס. תלמידיו דיברו בכיסא נפרד שנקבע בעריבה, ושמאי מסכים עמהם, אלא שהוא מרחיב את ההלכה: לא רק כיסא שחובר אליה נכנס לדין. אף אם נטל את העריבה עצמה ועיצב בתוכה מקום לשבת, אותו מקום ראוי כעת לשימוש ככיסא, וגם הוא מקבל טומאת מדרס.
הרי שבשני חלקי המשנה עולה אותה תבנית עצמה. בית שמאי מסתכלים בכלי ושואלים אם אדם עוד יכול לשבת עליו, ובית הלל שואלים אם הוא עוד משמש את התכלית שלשמה נעשה. ובכל אחד מן המקרים שמאי עצמו מאשש את דרך בית מדרשו ומותח אותה צעד אחד נוסף, ללוח המושב הערום של כיסא הכלה ולמושב שנחצב בעריבת הלישה.